לילות לבנים

יש לי יתוש בחדר והוא מפריע לי לישון. יש לי יתוש בחדר והוא נוחר המון.

יש לי יתוש שהוא בכלל יתושה. וכהוכחה היא מוצצת. דם. הנקבה.

יש לי יתוש כי חם פה ונעים. יש פוך וסדינים נקיים ולבנים סקסים ודם מתוק.

על השולחן ליד המיטה יש לי הפתעה ליתושות סוררות שעליי זוממות. כמו האינדיאנים שנראים מרחוק בזכות העשן המיתמר מהטיפי כך גם חדרי יראה עוד מעט. ואם היתושה תתמסטל כמו שצריך, תשאף מהעשן הכחול אולי היא תחשוב שהיא דבורה, אולי היא תמצוץ צוף ולא את הדם שלי.

אוף, למישהו יש מוסף הארץ?

המלצה לסרט- American Teen

לא כל יום יוצא לי לראות סרט וממש להתלהב. בטח ובטח כשמדובר בסרט תיעודי. אבל הסרט הזה מיוחד מאד כי הוא בנוי כמו סרט עלילתי לכל דבר למרות שהסיפורים אמיתיים. אה, והוא גם זכה בפרס בפסטיבל סאנדנס, אם למישהו אכפת.

הסרט מתאר את השנה האחרונה בחייהם של כמה שמיניסטים אמריקאיים, רגע לפני הקולג', בתיכון אופייני באינדיאנה. שימו לב- התיכון אופייני לא במונחים של ויצו קרית גת, אלא במונחים אמריקקים - נבחרת כדורסל, מעודדות, תזמורת, הפרום (נשף) וכמובן, איך לא, לוקרים וקפיטריה מדוגמת.

אחרי הדמויות בסרט עקבה איזה בימאית (יהודייה כמובן,We rule) ומהר מאד מגלים שהדמויות-כולן כובשות. אחת היא מלכת הביצפר להלן-הביץ' שמסתובבת עם בלונדה שפוטה שלה אם כל הפאקצות. תלמידה אחרת שמתפקססים עליה היא האמנית המרדנית המשונה להלן-'הפריקית'. יש את 'האתלט' (בחור עם סנטר יותר ארוך משל ג'יי לנו) שמנסה להשיג נואשות מילגת כדורסל אחרת הוא ילך לצבא ארה"ב ולא לקולג'. כנגדו ליהקו את המחוצ'קן שמשחק כל היום משחקי וידאו ומפנטז על חברה לא וירטואלית, להלן 'החנון'. ולבסוף, בחור שהייתי מנדבת את שדי הימני כדי לצאת איתו, היפיוף של בית הספר העונה לשם הביזארי -מיטש או מיץ'.

דקה דומייה.

מיטש מיץ' בגרדואיישן

הסרט קופץ בין הדמויות, האהבות שלהם, דילמות, מעשי נקמה, בגידות, הורים,מקובלים ולא מקובלים וטראומות. כן, עלילה טיאנאייג'רית טיפוסית שכולנו חווינו בעמל ב'.מדי פעם הוא משלב במונולוגים ובהגיגים למצלמה קטעי אנימציה משובחים. קטע אחד מרשים,הוא שהאנה (האמנית המרדנית) מספרת על אמא שלה שחולה במאניה דיפרסיה וכמה היא לא רוצה להיות כמוה. הסרט הופך למצוייר, ומעביר את תחושותיה בסרטון קצר בצורה כל כך מושלמת שאי אפשר שלא להגיד 'וואו'.

יש המון רגעים נוגעים ללב, אבל הם בגדר ספויילר ואני ממש ממליצה בחום לראות את הסרט אז לא מגלה.

ככה זה נראה בבלוקבסטר

שבוע הבא, או הזה אני וחברתי לולה הלכות לחורר את אפינו המושלמים בנזם. המשך יבוא ואם זה יהיה יפה, אז גם תמונות

היום נזכרתי קצת בתיכון. הלימודים למבחן באוניברסיטה הביאו איתם גל של נוסטלגיה וניחוח מבחני בגרות.

רגשותיי כלפי התיכון אמביוולנטים. מצד אחד למדתי בתיכון מדהים שהקנה לי המון ידע, שימחה ועומק כאדם. זה תיכון ללימודי אומנות כך שציירתי, פיסלתי, צילמתי בשיעורי מגמה (הייתי מבריזה ממתמטיקה למשל, בשביל לצייר). היינו מדברים על פילוסופיה לצד סיור בתערוכות בכל הארץ. חשנו את עצמנו לפחות רמברנט אם לא פיקאסו של העת החדשה.

וכמו כל טינאייג'ראית, בתיכון חוויתי אהבות ראשונות והרפתקאות. סקס, סמים, סיגריות, רוק כבד ואלכוהול היו מנת חלקנו לצד פוזה מתבקשת. אבל מצד שני היו גם חוויות בקנטים. מאחר ובית הספר הכיל אמנים וכאלה שמתיימרים להיות אומנים (כאלה שאבא סידר פרוטקציה להתקבל לבית הספר וכל פלוץ שלהם נראה להם כמאסטר פיס), הרי שהוא הכיל הרבה אגו, תחרות ורצון להתבלט אבל במובן הרע של המילה. היו גם הרבה תלמידים מפורסמים בשכבה מעליי למדו עומר ברנע ויהודה הלוי למשל ומתחתיי לוסי דובינצ'יק. תלמידי תיכון שכבר מגיל צעיר אחזו ביחצ"נים ובקריירה. מדובר בתיכון אלטיסטי ומוכר מרבית התלמידים בו הם בעצם תלמידות, תרתי משמע - בכל כיתה מבין 40 ילד למדו אולי 6 בנים, וגם העדפותיהם המיניות של רובם נטתה לחבריהם למלתחות. כן, מדובר בקן צרעות ובכמה זכרי אלפא ששולטים שם ביד רמה.

החבורות של המקובלים נבנו כך - ככל שהיית יותר מירשע או לחילופין בן של שחקן/זמר/אישיות מפורסמת, כך סיכוייך להפוך לנערץ היו גבוהים. כמובן שגם אם יצאת עם סלב או היית בעצמך כזה והופה, אוטומטית נכנסת לרשימה ה"מובחרת". מיותר לציין שסלדתי מזה למרות שהוזמנתי לכל האירועים ה"שווים" והייתי מאד אהודה בזכות עצמי. השתדלתי להתחמק מכל הגמדים המרשעים שניסו לבנות עצמם מלשלוח לכיווני מבטי שינאה ולהתעלם כשפונים אליהם. בעצם היתה רק אחת כזאתי, תמי הגמדה המירשעת אבל כנראה שקינאה היתה מיצרך נפוץ כבר אז.

בכל מקרה, כאמנית מיוסרת מן השורה התחלתי בכיתה י' ללבוש שחור ושחור בלבד. במקביל יחצנתי מסיבות למועדוני פאנק (מי אמר זמן אמיתי ולא קיבל) והייתי מה שנקרא 'פריקית'. לא עשיתי פירסינג וגם לא קעקוע, אבל התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. נו טוב זה גם משהו. קשים, קשים הם חיי המתבגרים. שקעתי במרה שחורה תקופה מסוימת והייתי בדיכאון קיומי. נמאס לי מההורים, מהחברים והרגשתי שאני זבל. שאני לא שווה כלום. אומרים שדיכאון מביא מוזה לאמנים. אצלי הוא הביא לחוסר חשק ליצור או שלא לדבר על שיעורי בית, שאני כמעט ומעולם לא הכנתי. יומיים לפני בחינה הייתי לומדת ומוציאה 80 או 90 בלי להיות בכיתה בכלל. כך גם היה לפני בחינת בגרות. זאת, למעט מתמטיקה שם לא הצלחתי ללמוד בעצמי.

אלה היו ימים של אואזיס, בלר, מטאליקה, רייג' אגנסט דה משין ושיכרות. למען האמת, גם אז הייתי מחוזרת ומוצלחת בלימודים ועם המון חברים, אבל הרגשתי כמו בסיפור ה"גילגול" של קפקא - ג'וק.

לפעמים אני עדיין חולמת על בית הספר התיכון. בדרך כלל אני נמצאת בעיצומה של בחינת בגרות ומאחר וזה בא בהפתעה הרי שאני, מן הסתם, לא יודעת את החומר. בחלום אני תמיד לחוצה והיסטרית מהמעמד הלא צפוי הזה ומתישהו רצה לאיפה שהיינו מעתיקים עם קשקושים על הקירות ופתקים - השירותים. בעולם האמיתי במהלך הבחינות אני בכלל שכללתי את שיטות ההעתקה כך שהייתי רושמת בעיפרון בקטן בין האותיות על בקבוק מים המינרלים (איפה שמצויינת כמות האשלגן וכו). אני מקווה שלא אגיע לגיהנום על כך, אבל גם בספר התנ"ך אני מודה שקשקשתי.

מפחיד אותי שגם היום לפעמים, למרות שאני בחורה בוגרת (טוב נו, יחסית), אסרטיבית, עם ביטחון עצמי גבוה, עבודה כיפית וחיוך גדול של אושר (רוב הזמן) זה לפעמים חוזר. מספיק שחברה מבריזה לי, שיש לי איזהשהי מחלה או משהו ומתרחקים ממני, שהחבר רוצה להיות לבד ולא איתי ואני מרגישה שהוא לא מתגעגע או אוהב, שסבתא שלי לא מתקשרת כמעט אף פעם מיוזמתה לשאול מה שלומי ואני ישר נעלבת כמו פוסטמה ועוד דוגמאות. אני לוקחת את זה למקום של  "אין בי צורך", או "לא מספיק אוהבים אותי". כן, אני זקוקה לתשומי ולחיזוקים וזה מתיש אותי. נפשית. 

יכול להיות שזו הביצה והתרנגולת - בשל היותי רגישה עסקתי באומנות ובשל עיסוקי באומנות פיתחתי רגישות. מה שבטוח זה שנמאס לי ממצבי הרוח האלה.

ונמאס לי מהמבחן הזה באוניברסיטה שאני לומדת אליו עכשיו, ושמעלה לי זכרונות של מצבים שאולי הייתי מעדיפה לשכוח.

בעודי עולה מפלס לכיוון קומת התצוגה של מארק רותקו במוזיאון תל אביב, אני מבחינה בגמד קטן שממהר מאחוריי "סליחה, סליחה" היא פנתה אליי במבטא רוסי כבד. גובהה היה לא יותר מ1.40 והיא נראתה חמודה עם הגרביונים הקטנים ומדי השומרת שכוללים חצאית מיני, חולצה מכופתרת וז'קט. אז נתתי לה לעקוף, למרות שהיא גם קצת דחפה אותי בלי לבקש סליחה, אבל זה מוזיאון תל אביב לא הטייט בלונדון, כך שלא ציפיתי שהיא תשתה תה עם הזרת מורמת כלפי מעלה או במילים אחרות - תתנצל.

אז הגעתי ליעד וראיתי את הכתמים המופשטים של רותקו. למדתי עליו פעם בשיעור תולדות האומנות ותמיד נחמד לחזות ביצירות של אמנים מוכרים. היו כמה עבודות שמבחינת הצבעים שלהן היו פשוט מהממות, כתום זוהר וורוד בוהק. חגיגה לעיניים. השעה היתה כבר תשע וחצי בלילה (המוזיאון פתוח עד עשר כל יום) והגעתי כמעט לסוף התערוכה.

ואז הוצאתי את הפלאפון מהכיס כדי לקרוא הודעת אס.אם.אס כשפתאום הגמדה ממקודם שועטת לעברי כאחוזת אמוק -"אסור להתסובב אה פאלפונה". חייכתי אליה באדיבות ואמרתי לה בקול רגוע "זה בסדר, אני לא מדברת בפלאפון אני רק מחזיקה אותו ביד. קראתי משהו בשקט". אבל הגמדה התעקשה ונכנסה ללחץ "זה לא משנה. את לא מחזיקה פלאפונה אסור להסתובב אה פלאפונה" היא צווחה. וזה מדהים. כי ביקרתי במוזיאונים בכל העולם - פריז, לונדון, ניו-יורק, איטליה ואמסטרדם. וגם בהם, לעיתים אחזתי בידי בפלאפון. כל עוד לא דיברתי, מעולם לא היתה בעיה שאחזיק אותו ביד. אז אמרתי לה "גבירתי, טיילתי בכל העולם ומעולם לא אמרו שאסור להחזיק פלאפון אם לא מדברים". והיא התעקשה. ורציתי לדרוך עליה ולמעוך אותה כמו גוליבר בארץ הגמדים. אבל הבלגתי. ולמרות שהייתי אדומה כמו כתם צבע של מארק רותקו, המשכתי הלאה.

כשהיא לא הסתכלה, שלפתי את הפלאפון באיזור שמותר וצילמתי. כי מה לא עושים בשביל הבלוג. גם אם מדובר בסכנת נשיכה מגמדה רעה במוזיאון.

כתמי צבע וכתמי אנשים

אני מאד אוהבת לכבס בגדים. אני יודעת שמדובר בסטייה שלי, אבל במיוחד אני אוהבת לקפל בגדים, זה מרגיע אותי. אז כשבאתי להוריד את הסדין שלי מהחבל, גיליתי להפתעתי שהוא חולל! יונה תועה טעתה לחשוב שהסדין הוא האסלה שלה! וזה מה שיצא:

הבטחתם יונה...

ושאלתי היא - אומרים שאם יונה מחרבנת על הראש זה סימן למזל. אבל אם יונה מחרבנת על סדין, זה סימן למזל בין הסדינים?

אני צריכה חופש. משהו בקטנה, שבוע-שבועיים.

להוריי יש חבר שבזמנו כתב את תוכנת המסנג'ר של יאהו. אוקצור, הוא מיליונר בן 43 שיש לו דירות בכל העולם - תאילנד, פריז, יוגוסלביה, הונגריה, לונדון וכו. בתאילנד יש לו דירה בבנגקוק ועוד אחת באי המרוחק שעתיים וחצי נסיעה משם (הוא בונה עליו מלון). הוא ואמא שלי מנג'סים לי לקחת חופש ולנסוע לשם. השהות חינם.

דווקא מתאים לי לשרוץ ככה על איזה אי, ים כחול, חוף לבן, קוקוס 'בום טראח' על הראש. אולי זה יחזיר לי חזרה את הבורג שהסתובב לו אצלי.

יאללה, מי מצטרף אליי? אני פותחת במכרז על נסיעה לבנגקוק בחברתי. רמז - הצעות שוחד מכל סוג יתקבלו, במיוחד מסז'ים ונ-עים בגב. (מי אמר נערה לא חומרנית)?

המכרז נפתח..מע-כשיו  !!!!!