לילות לבנים

אם יש משהו טוב בתל אביב, זה שתמיד אפשר לשתות. לא משנה באיזה שעה ביום, תמיד יהיה מי שירצה לתת לך ליקר/יין/קפירניה או וודקה חינם. אכן יש משהו ששווה את הפיח של המקום הזה, זה בין היתר זה. והים.

אז בת דודה שלי גררה אותי לצהרים יחסית מרוחקים מהטריטוריה הקבועה שלי - לרח' קינג' ג'ורג. יש שם פאב שנקרא באותו שם, והאוכל מאד זול. אני הכרתי את חיי הלילה במקום, בעבר יצאתי לשם. אבל לירון הכירה את חיי הצהריים ובמיוחד את המנות העסקיות והפסטות. אז הלכנו לנסות.

הברמנים היו נחמדים מדי. מדי מדי מדי. "קבלי יין על חשבונינו", מזג לי בעל המקום. חייכתי ושתיתי. אחר כך ברמן נוסף מילא לי את הכוס. זו טעות לשתות על בטן ריקה הוזהרתי בעבר, אבל מי יכול לסרב לשתייה חינם? זה חזק ממני. לבסוף כוס שלישית של מרלו. ואז קפירינייה. כשבקשנו חשבון הגיע אחד מהברמנים, שכבר רוצה לבוא איתי אגב לטיול, והביא מטלית לחה. בהיותי מסטולה (ועדיין..זה קרה לפני שעה ומסתובב לי הראשששששש) הבטתי ושאלתי מה. וכלל לא ראיתי שהוא מציע לי מפית לחה לסיום הארוחה. הבת דודה צוחקת עליי, היא שתתה הרבה פחות ממני. אני מתנדנדת. בחשבון שלי יצא 22 שקל וכלל רק את הפסטה. בשירותים ניסיתי לדחוף את הדלת במקום למשוך ונתקעתי שעה עד שהצלחתי. אחר כך כמעט נפלתי במדרגה ואיזה עלם חמודות עזר לי לחזור למושב שלי על הבר.

דיברנו על ציצי מסיליקון "יוסי", פנינו לברמן, "איך מרגיש ציצי מסיליקון?". לא משהו. הוא אמר. גם הבעלים השתתף בשיחה והסכים.

להשתכר בצהרים. ממש כמו באנגליה שם הם הולכים אחרי העבודה לשתות.

מי אמר שצריך לשמור על השקט בין שתיים לארבע?

החיים יפים...

אני מתנצלת מראש על שגיאוט קטיף אם יש פשוט...שיכורעע

עדיין בסאגת השותף וה"שלושה בדירה אחת" שהפכנו להיות. ברגעים אלה ממש הוא ו"אישתו" נכנסו הביתה בקול רעש גדול. הם מציקים לי ואני בתחילתו של ההאנג אובר ומעבר להם ישנו כאב ראש קל אך מספק. אתמול השותף עשה איתי "שיחה" בנוכחותה. זה לכשעצמו מרתיח אותי, אתה רוצה לדבר אז למה כשהיא חלק מהעניין?

"אני מקווה שזה לא יישמע כועס כי אני מחזיק את זה הרבה זמן בבטן" הוא אמר. ולא העיז להתסכל לי בעיניים. הוא דיבר על כך שהריח של החתולה שלי מפריע לו. אז היום קניתי מנטרל ריחות במלא כסף. הוא גם אמר שהחתולה הורסת לו את הספה שעולה 20 אלף שקל. באמת ספה יפה מעור חום וזה, אבל רבאק, מה ציפית? ואחר כך הוא דיבר על הלכלוך מהאוכל של נושי (למרות שאני מטאטאה שם פעם ביומיים). "אישתו" שמאוהבת בו והוא לא חושק בה כבת-זוג, להלן פיסטוק, התערבה לנו בשיחה והציעה הצעת ייעול שכמעט ורצחתי אותה  - "אולי תעבירי את האוכל של החתולה לחדר שלך?". זונה. מי ביקש את התערבותה בכלל?

בהמשך, הוא דיבר על השולחן בכניסה שמבולגן "אנחנו לא מקפידים על הסדר". חצוף לאללה כי הוא זה שעשה שם בלאגן וכל הניירות גם שם וגם בסלון - הם שלו. למעט זר פרחים שקיבלתי מתנה ליומולדת, שום דבר מחפציי לא נמצא שם. אמרתי לו שהוא יכול להרגיש חופשי גם לזרוק בעצמו את העיתונים שמגיעים כחלק מהמנוי ולא לחכות שאני אזרוק. אה והוספתי שהבלאגן שלו. בעקבות הערותיו, סידרתי, ניקיתי העברנו את האוכל מקום. הדלקתי קטורת כדי שיהיה גם ריח טוב בבית.

אבל אני חוששת לגורלי בדירה.

בקיצור...אני מאד מקווה שבמאי, אז החוזה מסתיים ויש אופציה להארכה לשנה שלמה, לא יחליט מר שותף שהוא לא רוצה יותר חתולה בחייו. ואותי. אם כן, זה יהיה מאד עצוב.

החוף

הסרט החוף, עם ליאונרדו די קאפריו  הוא מצד אחד סרט עם נופים יפיפיים של תאילנד. מצד שני הוא סרט מזעזע, שגם עשוי ממש חרא עם עלילה שעל הנייר טובה, אבל בפועל לא עוברת כמו שצריך בכלל.

*ספוילר*

ליאונרדו הוא מטייל בודד שמגיע למוטל זול בקוואסן תאילנד ומקבל שם מפה לאי סודי ולא מתוייר. ליאונרדו שלנו הרפתקני (בכל זאת, לא לכל אחד יש את האומץ לצאת עם עם דוגמנית מישראל) ובסרט הוא מחפש כל הזמן את הריגוש הבא. הדרך לאי היא בשחייה בלבד מקופנגן מאחר והאי הנחשק משמש בעיקר לגידול לא חוקי של מריחואנה על ידי חמושים. ליאונרדו וזוג מטיילים מחליטים לנטוש את הציוד ולשחות לאי. אבל לא הכל ורוד ומהר מאד מתגלה השקר של המקום. מתחת למעטה הקסום מתחבאים סודות נוראיים שגרמו לחלק מהמטיילים לברוח מהמקום בשיגעון. באי ישנה לגונה מדהימה שסביבה התכנסו מטיילים שרצו מקום מבודד והקימו מעין קומונה. עם הזמן המקום הנפלא הופך לגיהנום שמזכיר קצת את 'בעל זבוב' - ההתבודדות ויצר ההישרדות יוצרים מצבים קיצוניים של רודנות מול מוות ואפילו רצח שמטאטאים מתחת לשטיח כדי לא לחשוף את מיקומו של האי הסודי. בכדי לשמור על חיי הקהילה מוכנים לעשות הכל כולל נקמה ורצח אחד של השני. ואין לאן לברוח. מלכודת דבש.

בסרט, עוד לפני שהוא מצטרף לשבט בקומונה, מכין ליאונרדו עותק של המפה הסודית שקיבל לכמה מטיילים באי קופנגן, דבר שמביא בהמשך הסרט ליותר אנשים מהרצוי שמתגנבים לאי, מחרבים אותו ומסכנים את השבט. הוא נענש על כך ומוגלה החוצה עד שיחזיר את המפה שצייר וישמיד אותה.

ליאונרדו מנהיג הצבים

אז הפלא ופלא, שמעתי שאכן בתאילנד יש אי דומה. מקורותיי בתאילנד סיפרו שישנם אנשים שמציירים לך על החוף את מיקומו של אי בודד עם 500 תושבים בלבד. אי שרק מפה לאוזן עוברת עליו השמועה. וכשאני נזכרת בסרט, זה נשמע ממש מפחיד.

ועם זאת מסקרן. החוף, מציאות או פנטזיה?

עליתי לגג אצל הורי וישנתי שם על מיטת שיזוף. היתה רוח נעימה, התכרבלתי לי מתחת לשמיכה והבטתי למעלה. בהתחלה הסתכלתי לכוכבים וחיפשתי כמה צורות שלימדו אותי, ממש לא מזמן 'חגורת אוראיון' וכאלה. מדי פעם ראיתי כמה כוכבים נופלים. זה מדהים לראות כוכב נופל. אתה חושב שראית אותו שועט בשמיים בהבזק אור מהיר, אבל לא בטוח כי זה כל כך מהר. והקטע היותר יפה זה שמה שרואים בעצם התרחש לפני מאות שנים והאור הגיע רק עכשיו. אותו כוכב למעשה ייתכן כבר ונשרף ומת ממזמן. קצת מזכיר את סופרמן שדיבר עם ההולוגרמה של אבא שלו שנים לאחר מותו.

כשהבטתי מדי פעם לריצפה ראיתי נמלים על הגג. לפעמים להיות נמלה זה ממש נחמד, בלי תבונה כמונו, בלי תודעה מתוחכמת מדי רק דבר אחד בראש - איך לעזאזל אני מרימה את חתיכת הפיתה ומהנדסת אותה כך שהיא תוכל להכנס לארמון של המלכה שלי.

אבל אז נזכרתי שנמלה סוחבת עול כבד של פי כמה ממשקל גופה וויתרתי על המחשבה. בעצם כולנו נמלים לפעמים.

עוד מבט לשמיים שהיו ריקים עד לפני שעתיים והנה צצים להם עננים. איזה כיף, אני מחפשת פרצופים וחיות. הנה פרצוף של איש זקן שעושה שששש...עם האצבע. הנה עוגה גדולה וטעימה שמחכה לי שאוכל אותה בתום הצום. והנה כלב. תמיד רציתי גור כלב קטן ולבן. רצוי לברדור. אולי יום אחד כשאגור בבית עם גינה גם יהיה לי.

במקביל למנוחה הלילית שלי, התחלתי לקרוא בספר 'אמנות האושר' על שיחות עם הדאלאי למה. על פי הספר בני האדם חיים בחיפוש מתמיד אחר האושר. האושר הוא לא טמון בחפצים כמו אוטו חדש או משכורת גבוהה כי גם כשיש יעד חומרי, תמיד רוצים יותר ויותר. האושר הוא פנימי. "האדם נועד לבקש אושר וברור שרגשות אהבה, חיבה, קירבה וחמלה גורמים לאושר" אומר הדאלאי. הוא בעיקר מתעקש על העניין של החמלה וההזדהות עם מי שמולך כדי למצוא אושר אמיתי. ובאמת, משהו בחיוך שלו שמרוח על הספר נראה מאד שלם ומאושר. אני בדרך לשם.

מלבד האהבה עם השמיים בשינת הלילה שלי תחת הכוכבים, ומאחר וצמתי הלכתי לבית הכנסת. לעשות אהבה עם השמיים בכל מובן. אל דאגה, אני לא הופכת לרבנית נורמה. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית כנסת ביום כיפור.

בערב יום כיפור עצמו הלכתי עם דנה ולמחרת ביום שבת עם שושי, שתי חברות מהשכונה.

ביום שישי היה קטע מצחיק בבית הכנסת. מסתבר שיש 'מסחרה' מעין מכירה פומבית על כל תפילה או מנהג חשוב שקשורים בחג. היה שם אחד ששילם 20 אלף שקל וקנה ברכה לפרנסה לשנה הקרובה. מישהו אחר שילם 8,000 שקל כדי לאחוז באחד מספרי התורה כשהוא מוצא לתפילה. היה גם משהו שקשור לרימון. לא הבנתי. בכל מקרה, כל המכירה הפומבית הזו התנהלה כשעה (!) בלי הגזמה.

התפילות היו מרגיעות, הקינות ובקשות הסליחה שמדי פעם נוגנו היו מרשימות. כולם עם טליתות מתחננים לסליחה. זה גורם לך להרהר בכמה נוולים ורשעים יש בעולם שכולם מתנצלים כל כך. 

אחרי הצום כבר הלכתי לכמה בתי כנסת אחרים באיזור תל אביב..אתם יודעים אותם מקומות שסוגדים לאלוהי הוודקה, המרטיני והיגר. באחד המקומות קיבלתי מיד עם כניסתי שוט כדי שאשאר. זה היה כמדומני וודקה תאנים. "מיד נפנה לכם מקום", אמר הברמן. כשראה שאני בדילמה ביקש "אל תלכי". אבל העדפתי מקום אחר שאשב בו מיד. שתיתי כדי לשכוח. שתיתי כדי לנוח. שתיתי כדי לחייך. שתיתי כדי למחוק. שתיתי כדי לאהוב. שתיתי כדי לשנוא. להכהות את הכאב שעדיין שם. כאב פנטום. כורתים לך איבר מהגוף אבל אתה מרגיש שהוא עדיין שם. אומרים שאלה כאבי תופת.

התמונה של השמיים אצל ההורים ליוותה אותי גם שם.

סטולי קריסטל. ה-תרופה ללב שבור

עריכה: אתם פשוט חייבים לצפות בזה. כריס קרוקר המלך