לילות לבנים

מתי כספי הוא פקאצה.

כן כן. האיש ששר כל כך בעדינות, מביט בפסנתר ובנו בעיניים כחולות נוגות, מרפרף ריש מתגלגלת לאויר בקול מתוחכם ונעים הוא ולא אחר - פקאצה!

היום בבית קפה בשינקין 'שיח קפה' הוא ישב ושתה מיץ גזר. בהתחלה לבד. וגם אני הייתי לבד. אכלתי ביצת עין לארוחת בוקר אז יצא שמדי פעם הגנבנו מבטים הדדיים וצוטטנו אחד לשני. טוב נו, אני צוטטתי לו. בחורה אחת שישבה בסמוך אלינו ניגשה אליו וסיפרה עד כמה שיריו מרגשים אותה והתנצלה אם זה מפריע לו שהיא ככה מטרידה אותו באמצע שתיית המיץ הכתום. הוא אמר לה "זה בסדר ויפה שזה מרגש אותך" ופטפט איתה דקה בפרצוף חתום, שהוא גם סימן ההיכר שלו. המעריצה הלכה לדרכה וחזרה לשולחן הפטפוטים בו ישבה מלכתחילה. ואז הגיעה מישהי, כנראה אישתו/חברתו/פילגשו עם שקיות המעידות על שופינג אינטנסיבי והתישבה בכסא שממולו. אז כספי החל מפשפש כמו תיכוניסטית שסימה אתמול ללמוד בכיתה ט' ושואל "תראי לי" ואז עוד שקית "יאאא...איזה יופי". ובשקית אחרת הוא מביט "וואו. זה ממש יפה. מחמיא". נראה לי שפיצחנו את השיטה להוציא ממנו את המבט האדיש - שופינג!!

התפדחתי לצלם אותו, כי ישבנו נורא קרובים, אז צילמתי את השולחן שלו. נשמע כמו הנפצה ללא תיעוד, אני יודעת, אבל לצערי זה קרה ויש לנו נערה מתבגרת, מוכשרת מבחינה מוזיקלית העונה לשם מתי כספי. מהיום אני אקרא לה מתיה.

בשולחן משמאל, בדיוק מולי ישבה מתיה כספי

מכשפה זקנה

ברחוב שינקין יש חנות קסומה. זו חנות שמוכרת צעצועים עתיקים, תיבות נגינה ישנות ויפיפיות, מכוניות מברזל לאספנים, תכשיטים "של פעם" ובכלל היא מזכירה קצת את צעצוע של סיפור. את החנות מנהלת ביד רמה מכשפה שנקראת שושנה. מדובר בפולנייה מבוגרת ומעצבנת שכנראה שאין לה נחת מהילדים או הנכדים שלה, אז היא פשוט ממורמרת וקצת חצופה כלפי לקוחות. לפני שבוע ביקרתי שם לראשונה, כשאני וא' החלפנו טבעות. אפילו הנצחתי את הטבעת המא-ממת שקניתי בסכום המופרז של 50 שקלים. אז זהו, שתוך יומיים היא נשברה מרוב שהיא היתה מעפנה. היום הגעתי עם הגופה של מה שהיה פעם אותה טבעת וביקשתי להחליפה. המכשפה הזקנה התחילה להתעצבן ורטנה "מעולם לא החזירו לי טבעת". אז עניתי לה "תמיד יש פעם ראשונה". היא לא הגיבה לזה כל כך בנחמדות והאשימה אותי "את שברת אותה. בטח ילדים שיחקו איתה והיא טבעת מאד עדינה". עניתי לה שאין לי ילדים וגם אין בתכנון וזה נשבר מעצמו כי זו סחורה דפוקה. "תחזירי ליצרן" אמרתי לה והיא ענתה שזה מלפני 45 שנים והוא בטח בגן עדן של תכשיטנים רמאים. "אין מה לעשות" היא פסקה והוסיפה "מהרגע שיצאת מהחנות זהו זה. אין לי אחריות על טבעות". אז עניתי לה שאני מאוד מאוכזבת ממנה ושציפיתי ממנה כמוכרת שתנסה לבוא לקראת הלקוח ולהציע למשל להחליף לטבעת אחרת. היא נדהמה מדבריי ושאלה בפליאה "למה את רוצה טבעת אם היא נהרסה לך? גם זו תיהרס". הזקנה כנראה לא ידעה שאני במחזור. הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי בשיחה איתה. היא דיברה ודיברה...הבטתי בשומה שלה ליד העין העייפה שלה והשומה בפרצופה הביטה בי בהתרסה. שקלתי לבוא עם מבער או קרח יבש ולהוריד לה אותה. סוג של נקמה קוסמטית באישה בת 70. התעקשתי ולבסוף היא התרצתה. היא הראתה לי כמה טבעות ממש מכוערות ואמרה "תבחרי". בשורה ליד הטבעות הממש מכוערות היתה דוקא טבעת סבירה. "את זאת לא. אלה יותר יקרות", היא אמרה. ולא סתם הן היו יותר יקרות, כי הבעיה שהיתה לטבעת שלי, פלסטיק רופף, לא היתה בהן. "תוסיפי כסף אם את רוצה אותה", אמרה. אז בסוף נכנעתי והוספתי עוד 10 שקלים. היא המשיכה לרטון ש"זה ממש לא בסדר, ממש לא בסדר" מצידי שביקשתי את כספי חזרה או לקבל טבעת חדשה. אני מקווה שעם הכסף הנוסף היא תקנה קוצץ שומות או תנור שמבשל ילדים קטנים והופך אותם לסוכריות. מכשפה.

זהירות ילדים! אם המכשפה תתפוס אתכם תהפכו לתיבת נגינה

באופן כללי רחוב שינקין המה היום בילדות קטנות ומשועממות שלא ידעו מה לעשות עם עצמן. אז כשברחתי מההמון הגמדי הבחנתי בפרסומת סמויה לישרא. כן, מסתבר שיש בלוגרים חובבי גראפיטי כמו למשל האדם שריסס את זה:

מיליונר וקטנוע. איך זה מסתדר בדיוק

לא הבנתי את הקשר בין היות האדם הזה מיליונר לישראבלוג. האם זה שם של בלוג כלשהו? האם הוא פריס הילטון דוברת עברית שאין לה למי לספר על חייה, אז הוא/היא פתחו בלוג? ובכלל הגראפיטי בשקל הזה עשה לי חשק עז לנסות קצת לרסס על קירות בעצמי. לא את שם הבלוג חלילה, אלא ציורים מושקעים. בעיני זו אומנות לכל דבר. מי יודע, אולי בקרוב יהיה פוסט נורמה מרססת...