(פ')

אני עדיין מדמיין אותה הולכת לקראתי, מחייכת אלי את החיוך היפה והכובש שלה, השיער הגלי שמפזר את ריחו הנעים, העיניים החומות כי רק נדמה כי הן מחייכות כל הזמן, עיניים שמקרינות שמחה ולא דבר אחר. אני לא מפסיק לחשוב על החיבוקים שהיא היתה נותנת לי בבקרים, שמחה לראות אותי, החיבוקים האוהבים שלה, או החיבוקים המנחמים שלה, כשאני צמוד אליה, שומע את דפיקות הלב שלה. והנשיקות שלה, יואו, הנשיקות שלה, מתמכרים אליהן כל כך מהר, השפתיים האדומות האלה, הרכות והחמות כל כך, מה אני אעשה רק כדי לקבל ממנה נשיקה אחת ואחרונה.

- "אני שונאת כשאתה מתנהג ככה!" היא צעקה עלי כשהלכנו בדרך העפר, הולכת על העקבים שלה, מנסה לדרוך במקומות הנכונים, בעוד שהשיער שלה נופל על פניה היפות. מצחה מקומט מעצבנות, נראית כל כך כועסת ובו זמנית כל כך יפה.

- "מצטער" זרקתי בציניות והוצאתי את מפתחות המכונית מהכיס שלי.

- "עכשיו אתה נזכר להצטער? לא יכולת לעשות את זה כשעוד היינו בפנים? זאת פאקינג המשפחה שלי!" היא המשיכה לצעוק, הולכת אחרי, מנסה להתאים את צעדיה לשלי. הסתובבתי לאחור, עוצר ומביט בה, היא נעצרה במרחק משמעותי ממני והוסיפה במבט זועם "אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשהבאתי אותך!"

- "אני לא מבין בשביל מה באתי" החזרתי. האגו שלי היה עצום וכעת אני מתחרט על זה ולא מאמין שהחרטה הזו תצא ממני אי פעם.

- "מה יש לך?" היא ניסתה, באמת שהיא ניסתה, אבל היא לא הצליחה להבין וגם אני לא, הרגשתי שהמשפחה שלה שונאת אותי, אני מאמין שאז צדקתי, כיום אני יודע שזה נכון, המשפחה שלה לא סובלת אותי ומייחלת למותי בכל רגע נתון.

- "תום, עזבי את בחיים לא תביני" אמרתי לה ופתחתי את דלת המכונית, היא בתגובה התקרבה אלי ואחזה בידי "אתה מוכן להפסיק עם ההצגות ולדבר איתי?" היא הביטה בי בעיניים גדולות.

לפעמים אני מאמין כי אני עדיין נמצא בסיוט הכי נוראי ומשום מה אני לא מצליח להתעורר, אני מת להרדם, כבר שנה שאני לא מצליח לישון כמו שצריך, לקום בבוקר ולהרגיש שכל הלילה ישנתי כמו תינוק, כבר דיברו איתי על כדורי שינה אבל הפסיכולוגית שלי לא מסכימה לי כי היא מאמינה שאני אקח יותר מדי כדי שאוכל להרוג את עצמי, נו באמת, אם הייתי רוצה למות הייתי מוצא דרך לא? זו כמו הפעם הזו שכלום לא הצליח לי, פוטרתי ממקום עבודתי, בקושי הצלחתי לסיים את לימודי התואר שלי, אבא שלי נפטר מדום לב ככה באמצע החיים, איבדתי את הדירה שלי והייתי צריך לחזור לגור עם אמא האלמנה. כמעט אכלתי את עצמי, הרגשתי שיותר נמוך מזה אני בחיים לא אגיע, תום היתה שם תמיד, איך יכולתי להרוס דבר כל כך יפה? הקשר שלנו מאז ומתמיד היה עם הרבה עליות וירידות אבל האהבה היתה חזקה מדי כדי שנוותר על עצמנו.

- "ביי" עניתי לה בתגובה ונכנסתי למכונית, מסתכל עליה ושואל "את באה או שאת נשארת?" היא נשמה עמוק, הביטה בי ישר בעיניים במבט עצוב וביקשה ממני "אל תגרום לי לבחור, בבקשה תשאר איתי פה" היא החזיקה את הדלת של המכונית פתוחה. "תום אני לא נשאר פה!" הרמתי את קולי, כיום אני מצטער על זה, אולי אם הייתי נרגע קצת ומדבר איתה, הייתי נשאר שם והכל היה בסדר היום.

- "דיי נו, תפסיק כבר עם הגאווה המטופשת הזו שלך, תצא מהמכונית ותחזור! אני מבטיחה להיות איתך כל הערב, נתעלם מהם!" היא הרימה את קולה בחזרה, ממשיכה בניסיונות לשכנע אותי להשאר איתה באירוע המטופש הזה, ההורים שלה פשוט לא מקבלים אותי, איך נוכל להמשיך להיות בקשר ככה? אז מה נעשה? נתגרה בהם? נעשה להם דווקא? לפתע ראיתי ניצוץ של דמעות בעינייה של תום..

העיניים שתמיד חייכו, שהאור מעולם לא נטש אותן לשנייה, העיניים שתמיד נלחמו והלכו עם כל מטרה עד הסוף פתאום.. בוכות. היא עזבה את דלת המכונית, התקדמה למנוע של המכונית, עשתה את חצי הסיבוב לצידה השני של המכונית, פתחה את הדלת במושב הימיני והתיישבה לידי, משאירה את הדלת שלה פתוחה.

- "אני מיואש" הודיתי.

- "אתה מוותר" היא השיבה.

- "לא אני פשוט מיואש כבר! לא הייתי צריך לבוא היום.." אמרתי חסר כוחות.

- "אני אוהבת אותך, מה זה משנה מה המשפחה שלי מרגישה?" היא חייכה אלי את החיוך הזה שמקבל מה שהוא רוצה כשהוא מבקש, ליטפה את לחיי הימנית ומיד סגרה את דלת המכונית בצידה.

- "מה את עושה?" שאלתי אותה, לא מבין את כוונותיה.

- "יאללה" היא חייכה וחגרה חגורה "סגור את הדלת שלך" היא גיחכה "אנחנו עפים מפה" אמרה והניחה את יד על הרגל שלי.

- "תום לא! תחזרי למשפחה שלך, אני לא מתכוון להסיע אותך לשום מקום, את לא רוצה שהמשפחה שלך תחפש אותך בחולות נכון?"

- "תקשיב, אני לא נפרדת ממך הלילה, אז או שאתה נשאר פה או שאני באה איתך" היא אמרה ונשמעה רצינית "ברור?" היא וידאה.

- "תום!" הרמתי את קולי, הרגשתי אחראי עליה "תחזרי לשם!"

- "אתה בא איתי?" היא שאלה מתקרבת אלי, מניחה יד אחת שלה על הבטן שלי.

הבטתי בה לרגע, חושב מעט..

- "לא" השבתי "תום אני לא בא איתך.."

היא ניתקה כל מגע שהיה לה איתי ושילבה את ידיה מתנהגת כמו ילדה קטנה במקומה. "טוב" היא פלטה בעצבנות, לא מביטה בי בכלל "אני לא יוצאת מהאוטו".

- "אז אני לא נוסע עד שאת לא יוצאת" המשכתי במשחק שלה, חבל שהפסדתי.

למחלה שלי אין תרופה, אני לא יכול למות ממנה כי אני כבר מת ממזמן, אני אדם מת, אני נושם אבל אני לא מרגיש חי, הגעגועים והכאב אוכלים אותי בכל יום שעובר ואני מרגיש אשם על איך שהכל נגמר בינינו, זה היה יכול להיות סיפור יפה בינינו, כמו סיפור אגדות כזה, בחור ובחורה מאוהבים נלחמים נגד כל מה שמנסה לפגוע בקשר שלהם ולהפריד ביניהם, טוב כנראה שבאמת יש כמה דברים שגדולים מאיתנו ולא ניתן להלחם בהם.

- "אני אוהבת אותך" היא לחשה באוזני בזמן כשהייתי מעליה במושב האחורי במכונית שלי, מתנים אוהבים. הזיעה שלי התערבבה עם הזיעה שלה, ראשי היה צמוד לנקודה בין צווארה לכתפה, אזור עצם הבריח, קרוב אליה מתמיד, נסענו לאנשהו, רחוק, כל כך רצינו אחד את השניה באותן הדקות שהחלטנו לעצור בצד ולממש את אהבתנו כאן ועכשיו, הרמתי את ראשי והבטתי בה, הבטתי בעיניה שחזרו לחייך, שיערה היה שפוך על המושב והאור הירח שחדר דרך החלון האיר בדיוק עליה.

היא היתה מושלמת, כל כך יפה, "אני אוהב אותך, יותר מהכל" אמרתי בתגובה ונישקתי את שפתיה. אני לא חושב שאי פעם חווינו נשיקה כזו, מלאת תשוקה ולהט ברמות גבוהות כל כך, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי אהבה ברמה כל כך חזקה יותר מאשר היום ההוא.

"תום, אני רוצה לבקש ממך את הסליחה שמעולם לא הספקתי לבקש, אולי אני נזכר עכשיו וזה קצת מאוחר, אבל אני באמת רוצה שתסלחי לי, אני מתחנן אליך שתסלחי כי אולי אחרי שתסלחי אני ארגיש טוב יותר" התחלתי לכתוב לה מכתב, אולי אם ירצה אלוהים היא תקרא אותו. "אני רוצה שתסלחי לי כי לא עזרתי לך, אני רוצה שתסלחי לי כי לא הייתי שם בדיוק בזמן שהיית צריכה אותי, אני רוצה שתסלחי לי שגרמתי לך ולמשפחתך כל כך הרבה סבל, אני רוצה שתסלחי לי כי לא התנהגתי כמו שהגיבור שלך אמור להתנהג, אני רוצה שתסלחי לי.." מעולם לא סיימתי אותו, שום מילה פה לא תשנה כלום, ההרגשה שלי לעולם לא תשתנה.

מצחקקים לבשנו בחזרה את בגדינו וחזרנו למושבים הראשיים של המכונית, השעה היתה 3:17 חגרנו חגורות, התנעתי את המכונית, זרקתי לכיוונה מבט חטוף, הגנבתי נשיקה קטנה על השפתיים המחייכות שלה והמשכנו בנסיעה שלנו. במהלך כל הנסיעה תכננו מה נעשה עכשיו.

- "טוב אז נלך אליך עכשיו, אני לא חוזרת אליהם עד שהכל מסתדר" היא חייכה אלי, מניחה יד על רגלי.

- "אבל דבר ראשון שתעשי על הבוקר הוא לטלפן אליהם ולהודיע להם שהכל בסדר" הודעתי לה. הכביש היה ריק לגמרי אך לא הסטתי את מבטי למאית שנייה.

- "בסדר, ואחרי שאני מתקשרת אנחנו נוסעים מפה, לא אכפת לי לאן, כמה זמן שנצטרך, מצידי נתחתן בקפריסין" היא צחקקה ונישקה את צווארי לרגע.

- "נראה לי שתית יותר מדי הלילה, מזל שאני נוהג הא?" צחקתי מביט עליה לשנייה ומחזיר את מבטי אל הכביש המואר.

- "האמת שלא הספקתי לשתות, אני לא מאמינה שאפילו לא הספקנו להשאר ולראות את החופה.." היא התעצבה לפתע כך שמעתי בקולה.

- " תום, " הבטתי לכיוונה לרגע, מלטף את לחייה, הרגשתי אשם מעט "אני מצטער על כל מה שקרה עם המשפחה שלך" אמרתי והחזרתי את מבטי לכביש לכמה

רגעים, הוא היה ריק מתמיד "באמת, אני מתכוון לזה, הייתי צריך להסכים להשאר שם" הוספתי ושוב החזרתי את מבטי לכביש רק לרגע..

המשכתי את דבריי, מלטף את פניה ורואה את עינייה נוצצות, שפתיה מחייכות אלי "תום, סליח.."

שם הכל נגמר.

מישהו יכול להגיד לי איך מתמודדים עם מות האהבה הכי גדולה של החיים שלך?

-

סעו בזהירות חברים, מספיק עם השטויות.

(אולי חלקכם ירגישו שלא מתאים לי לכתוב דבר כזה, טוב אתם צודקים, זה קטע שכתבתי כשהייתי בת שבע עשרה.

אלוהים יודע למה מצאתי אותו עכשיו ולמה כתבתי את זה בעבר.)