| 5/2008
פרק 2
פרק 2
השיער שלה בוער כמו אש, העיניים שלה כחולות כמו מים.
הגוף שלה הוא גוף של אלה יוונית.
אני רוצה. אני רוצה.
מכה רביעית.
אני פוקח את העיניים ומגלה שאני דבוק לחלון של הרכב.
"מה?" אני שואל ומנסה להבין מי נוהג ברכב.
מארק.
"מה קורה?" שואל מארק בחיוך. "ישנת טוב?"
"אני חושב," אני עונה לו. "מתי נרדמתי?"
אנשים הולכים מסביבנו. אנשים רצים.
הרעש של המכוניות דופק לך את המוח,
העשן משחיר הכל.
בנייני מלונות מפוארים מצד שמאל,
בתי מגורים עלובים מצד ימין.
זו אילת.
"לפני עשר דקות," עונה מארק. "המכונית קצת סטתה, מכוניות קצת צפרו, התעוררתי."
מארק ישב לידי מקדימה, סיכמנו שהוא יחליף אותי מתישהו.
אחרי שהוא נרדם, חשבתי שאני אצטרך לנהוג עד הסוף.
טעיתי.
"תפסתי את ההגה," הוא ממשיך. "והחניתי כדי להחליף איתך מקום."
"אוקיי," אני עונה. אוקיי.
"אתה חייב לישון קצת כשנגיע לאכסנייה. תפוס תנומה עד הערב. אז נצא."
"בטח," אני עונה וחוזר לישון.
אני מתעורר על מיטה של בית מלון זול.
אני יודע שזו מיטה של בית מלון זול כי החדר מסביבי קטן מכדי להיות חדר בית מלון יקר.
אני לא יודע איך הגעתי לפה.
אולי הייתי מסטול מדי כשהתעוררתי באוטו ובאתי לפה.
אולי הייתי כל כך רדום שהחברים סחבו אותי לפה.
אני אלך על האפשרות הראשונה.
אני מרים את הראש במאמץ של שרירי הבטן ובוחן את החדר מסביבי.
לא יותר גדול מהדירה שלי בבית. לא יותר קטן.
אני לא מאמין בצירופי מקרים.
בצמוד למיטה שלי יש עוד אחת. בצמוד לה- עוד אחת.
המצעים הם בצבע חום כהה של צואה, מקושטים בפרחים בצבע של ירוק רדיואקטיבי.
שמישהו יביא לי שקית הקאה.
החדר ריק, רק אני שם. במאמץ משותף של כל הגוף אני מקים את עצמי לרצפה.
נעלי הבית שלי חיכו לי שם.
הסלון ריק גם הוא, וגם החדר השני. חדר האמבטיה ריק.
אני לבד בבית.
איפה כולם? אני תוהה.
פתק על השולחן בסלון, אני מרים אותו.
"הלכנו לטייל קצת בסביבה, נחזור עוד כמה שעות."
מתי הפתק הזה נכתב?
אני לא זוכר כמה זמן ישנתי.
אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם בניסיון להיזכר כמה זמן ישנתי.
החלטתי להתקלח.
אני בוחן את עצמי במראה, לועג על הירידה בכושר שלי.
השרירים התחילו להיעלם לטובת השומנים, ואני לא אוהב את זה.
אחרי שקורעים אותך יום אחרי יום בצבא, אתה לא נלהב לקרוע את עצמך בבית.
אני נכנס למקלחת ונותן למים לשטוף ממני את העייפות.
אני באילת עכשיו, הגיע הזמן להפסיק עם הישנוניות הזאת.
הגיע הזמן לבלות.
הסוללה ריקה.
לעזאזל.
את רבע השעה האחרונה העברתי בניסיון להשיג את החבר'ה בפלאפון.
הם לא שכחו לקחת איתם לאילת, את זה אני יודע.
אני יודע כי שאלתי.
הם לא שכחו אותו בחדר בית המלון, את זה אני יודע.
אני יודע כי בדקתי.
את רבע השעה האחרונה הם העבירו ב... ובכן, לא לענות לי.
האגודל שלי כבר מתעייף מלחיצה חוזרת על כפתור החיוג,
ופתאום הפלאפון מת במודעת האבל הזו.
הסוללה ריקה.
לעזאזל.
אני מסתובב בערב, השמיים חשוכים, הפנסים קצת פחות.
אני לובש ג'ינס כהה, חולצה עם כיתוב שאף פעם לא טרחתי לקרוא,
מעיל ג'ינס מעל החולצה שמתאים למכנסיים.
אני מרגיש יותר רענן אחרי המקלחת הארוכה,
אני מרשה לעצמי לחייך לאנשים ברחוב.
יש יותר מדי אנשים ברחובות אילת, מכל הסוגים,
הרבה יותר מבעיר שלי.
אני מוצא את עצמי מחייך הרבה יותר לבחורות.
בחורות רגילות, טיפוסיות, לא משהו שלא ראיתי בעיר שלי.
באותו זמן שהסתובבתי לראשונה ברחובות אילת,
באמת ובתמים התקשיתי להבין מה כל ההתלהבות סביבה.
מלבד האוכלוסיה הגדולה פי כמה, היא נראיתה לי עיר משעממת לכל דבר.
כמה שהייתי תמים.
אני מגיע לטיילת.
איפה הם לעזאזל?
ההיגיון אומר שהייתי צריך לחזור לחדר בית המלון ולחכות להם שם,
הרי הפלאפון היה מת ולא הייתה לי דרך טובה לאתר אותם עכשיו.
וויתרתי על ההיגיון באותו יום.
אני הולך לאורך הטיילת, רחוב ארוך, רחב ועמוס יותר מכל רחוב אחר.
חנויות לשמאלי, עשרות חנויות.
הים לימני.
גן עדן.
כבר שעה אני מסתובב בטיילת.
הם בהחלט לא פה, הם כנראה כבר חזרו מזמן לבית המלון.
עכשיו הם אלה שדואגים לי.
אני מושך בכתפיי ומסתובב חזרה.
מה שאני רואה מכה בי.
שיער בוער כמו אש, עיניים כחולות כמו הים.
גוף של אלה יוונית.
מכה חמישית.
אני מתעלם.
| |
פרק 1
פרק 1
אני נוהג במכונית העתיקה שלי ובוהה בכביש שחולף על פניי.
תמונות חסרות משמעות עבור מוח שלא אכפת לו.
עצי דקל פה, בדואי חוצה עם גמל שם.
תמונות שאתה מתרגל אליהן אחרי שעתיים רצופות של נסיעה,
המוח שלך עייף ואתה מסטול מכל האוויר שחובט לך בפרצוף.
שמישהו יסגור את החלונות לעזאזל.
אני מושיט יד אחת אל עבר הכפתור כדי לסגור את החלונות.
אני מושיט יד שנייה אל עבר נגן הדיסקים שהתקנתי במכונית,
מחליף לשיר אחר, להקה אחרת, עולם אחר.
הצלילים האקוסטיים מסדרים לי את הראש
אחרי כל כך הרבה זמן של נסיעה,
ואני מזמזם עם המלודיות היפהפיות.
אחרי דקה אני מושיט את היד שוב כדי להגביר את המוזיקה,
מעל לצלילי הנחירות של חבריי,
שוקע בגלים של המוזיקה.
איך הגעתי לכאן בכלל? אני חוזר אחורה, להבזק הזיכרון שלי...
הצלצול המונוטוני של הפלאפון מקפיץ אותי אל תוך השאלה "איפה אני נמצא?".
לפני רגע הייתי שקוע עמוק בחלום שבו נמלטתי ממשהו-אני תמיד נמלט ממשהו בחלומות,
ורעש חזק ופתאומי באמצע שינה, גרוע בדיוק כמו דלי של מים קפואים.
אחרי כמה רגעים נוספים אני מרגיע את עצמי. זה בסדר, אני אומר לעצמי, זה היה חלום.
אתה בבית שלך.
הבית שלי הוא דירת חדר יחיד ששכרתי במיטב המענק הצבאי שלי.
אתה במיטה שלך.
המיטה שלי היא מזרן קשה שהורג לך את הגב כל לילה מחדש.
עוד כמה רגעים ואני נזכר למה התעוררתי.
אני מושיט את היד הצידה-
כרגע סגרתי רבע מהרוחב של הדירה שלי-
ותופס את הפלאפון המצלצל והרוטט.
"הלו," אני עונה בקול ישנוני.
"מה קורה?"
חבר שלי.
"הערת אותי," אני עונה בשעשוע.
"מצטער, אבל זה משהו שאתה חייב לשמוע."
"דבר."
אילת, כתוב על השלט ואני קורא.
עוד 50 קילומטרים, כתוב על השלט ואני קורא.
אני מחניק פיהוק שמאיים להתפרץ החוצה.
העפעפיים נעשים כבדים לפתע, ורטיבות של עייפות נקווית בעיניי.
אני עוקף את הרכב שנוסע מולי ושוב מנקה את הנוף ממולי
למראה מדברי ונטוש.
אני נזכר בדבריו של המורה לנהיגה שלי,
"אף פעם אל תנהג כשאתה עייף."
אני נוהג כשאני עייף.
החברים שלי עייפים יותר.
הבזק נוסף של העבר מכה בי ושוב אני נזכר...
בשעה עשר בבוקר מצאתי את עצמי עומד בתוך חדר קבלה קטן.
אני לובש מכנסי ג'ינס בהירים שחוקים עם חולצה לבנה ומעליה ג'קט פשוט.
אני מחניק עוד אחד מאותם הפיהוקים שתוקפים אותך כשאתה מתעורר אחרי חמש שעות שינה בלבד.
את הלילות שאתה מבלה מחוץ לבסיס אתה מעביר בשתייה עם חברים אל תוך הלילה.
אחרי שאתה משתחרר מהשירות הצבאי, אתה מגלה שאתה עושה את זה גם ביום. כל יום.
עייפות נצחית ואתה תמיד רוצה לישון. לפעמים אתה פשוט לא יכול.
כמו עכשיו.
החבר שלי עומד לידי בחיוך שחוצה לו את הפנים,
ומהצד השני כמה חברים אחרים שלי שרק עכשיו הגיעו.
אני מהנהן אליהם בעייפות, תופס לכמה מהם את הידיים בלחיצה.
"בוקר טוב," אני מהמהם.
"נחשו מה," החבר שעמד איתי פותח בלי גינונים מיותרים.
"מה?" תשובה במקהלה של ארבעה אנשים.
הנה מארק. שם אליק. פה איליה.
"נוסעים לאילת!" הוא מכניס את היד לכיס.
"מה?!" תשובה במקהלה. תשובה נרגשת.
הוא שולף חבילה של חמישה כרטיסים.
"זיכויים לאכסנייה לסוף שבוע,"
הוא מנפנף בכרטיסים כאילו היו חבילה שמנה של דולרים.
"גדול," מארק חוטף את הכרטיסים. הוא תמיד כזה נלהב.
"איזה תאריך?" אליק, תמיד כזה ענייני.
"איזה שבא לנו," עונה החבר שלי.
"באמת?" משיב אליק ועיניו מתרחבות.
אליק, לפעמים הוא גם כזה טיפש.
"מגניב." איליה, הוא תמיד כזה שתקן.
"יש לנו מלא זמן," אומר החבר שלי.
אני חושב ששכחתי להציג אותו, מצחיק.
זה גנאדי, תמיד אוהב לנהל את העניינים.
נעים להכיר.
אני רואה בבירור את החלונות של בתי המלון הענקיים של אילת,
מדהים לאיזו יצירתיות הצליחו להגיע בוני המלונות כאן,
בישראל הקטנה והצנועה.
אני מאט את המכונית לחמישים קמ"ש ומסתגל לכבישים העמוסים פתאום.
אני מניח שהתרגשתי באותו רגע כשנכנסתי לאילת אחרי זמן נסיעה לא קצר. לא הייתי שם הרבה מאוד זמן.
למעשה, מעולם לא נהגתי לשם בעצמי בחברת חבריי.
"סופסוף הגענו" מלמלתי לעצמי בעייפות.
צללתי פנימה.
| |
פרולוג
פרולוג
בהתחלה כל מה שאתה רואה זה כוכבים מנצנצים מסביבך.
פיצוצים, סופרנובות. גלקסיות נחרבות, גלקסיות נולדות מחדש.
כמו עוף חול כחול ובוהק- על רקע שחור של אפלה.
מאוחר יותר, אתה לא יודע כמה זמן, אתה פוקח את עיניך.
האור שנכנס פנימה שוטף לך את המחשבות, מארגן מחדש את הראש.
התמונות שאתה מקבל בהתחלה הן מטושטשות.
צורות מסתובבות מולך, צורות מסתובבות מאחוריך. מסתובבות מסביבך.
צורות גבוהות, נמוכות, בהירות, כהות, רחבות ודקיקות.
הקול שנכנס פנימה הולם לך באוזניים, מכניס אותך לקצב של ההכרה.
קולות מתגנבים מאחוריך, קולות מתגנבים מולך. מתגנבים מכל מקום.
קולות חזקים, קולות חלשים.
ואז המכה הראשונה.
המכה הראשונה בדרך כלל מעניקה חדות לכל הסיפור האורקולי הזה.
"מי אתה?" אני שומע בחדות החדשה של המוח שלי.
השאלה מוכרת לי, אני לא יודע מאיפה.
איך הגעתי הנה, אני שואל את עצמי.
"מי אתה?"
כשהחושים שלך מחודדים מהמכה הראשונה, המכה השנייה קורעת לך את הנשמה.
אני בתל אביב, אני עונה לעצמי. מחפש אחריה...
התמונה שלה עולה במוחי במעין עצבות מוזרה שאני לא יכול להסביר.
לעתים קרובות מאז שהתחיל כל הסיפור איתה, תהיתי לעצמי עד כמה זה משעשע.
עד כמה זה משעשע להתאהב בבן אדם בזכות הצצה חטופה של רגע.
עד כמה זה משעשע שזה בן האדם הראשון שאי פעם התאהבת בו.
שעד שלא התאהבת בו, לא האמנת באהבה בכלל.
נפלאות הנפש האנושית.
מכה שלישית. זה כבר מתחיל להימאס עליי.
אני שם לב שאני קשור בידיים וברגליים חזק יותר ממה שצריך. לעזאזל עם הנמק שיהיה לי אחרי זה.
לבסוף אני מסנן את השם דרך השפתיים, לא כל כך בטוח בתשובה של עצמי.
איך הידרדרתי למצב הזה?
המחשבות הגואות שלי משתתקות לרגע.
הים נרגע כדי לתת לי לחצות אותו בסירה רעועה.
"מה הסיפור של הבנאדם?" מישהו מסנן למישהו אחר.
היו שם הרבה מישהו-ים מסביבי, אני שם לב.
מה הסיפור שלי? אני שואל בעצמי.
טוב, החלטתי. התחלתי לגלגל אותו מההתחלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
