לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

מאז שהייתי איתך אני חד-תאית. כל שבב חוויה, כל רסיס זיכרון - פרחו ועזבו אותי במהירות האוסמוזה, בדיוק כשם שנכנסו. אולם נמצא מקום בתוך התא שהוא אני, ובו מאוחסנים הרגעים איתך שבהם חייכתי. בהחלט היו כאלה.

עכשיו אני קצת דו תאית. התא הקודם עוד ישנו, אך הצטרף אליו עוד תא, אשר מראה בריצוד המים והשמש על הקרום את כל מה שהבנתי. בתא הזה פרוסים נימים בהם זורם דם אישה שאוהבת.

אצלי תאים לא מתים. הרי תמיד הייתי זו שנברה בין העצים ודרך השורש בסיפורי עבר. רגעים של שלווה בהחלט נחוצים לי, ואף על פי כן - תדירותם כשל ליקוי חמה. 

ואותן זרועות, שחיפשתי ומצאתי - ימשיכו להגן עליי גם כשיהיה בי רצון. כי ככה זה, יש דברים שהמציאות עולה עליהם. וזה ממש בסדר.

∞

בעקבות השבוע האחרון, ולחיי התחלות מלוות ברשת בטחון חמימה.

אוהבת אתכם,

דניאל.

אני מחכה לו.

כל רגע של המתנה הוא כמו שנה, נצח.

כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית.

דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה, מחכים.

למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?"

(אשתו של הנוסע בזמן)

‰

קלייר.

תמיד הזדהיתי עם איך שבראה אותך אודרי ניפינגר בספר הקסום הזה. נכתבת כלכך יפה. אדמונית וחדה, עקשנית, מאוהבת, מסורה. הערצתי אותך ממשפט למשפט על המסירות הזו, על העמידות שלך. אישה שמחכה במשך שנים, סופרת ימים ודקות ולילות והכל מתערבב, כל הזמנים. אני מבינה אותך עכשיו. מבינה את שריפת הציפייה, את מלחמת העולמות באפידרמיס בין הרסיסים שלו מהפעם האחרונה לבין כדורי השגרה שבדם, מאותתים לך ששוב שקעת בחלומות, והגיע הזמן לאדמה.

הפכתי כמוך. בתוך הטירוף אני מחכה לרגעי האושר איתו, ומרחפת בתוך עננים כשהוא כאן. כשהוא הולך אני משכנעת את עצמי שהכל היה שקר, שאני מדמיינת ורוצה ויכולה יותר ממה שהמציאות משגת. תמיד מטפטף עליי גשם פספוס שאני מתעקשת לברוא, על אף העובדה שהוא לא באמת שם.

הסוף שלנו לא יהיה כמו שלכם.

(בכלל לא בא לי שיהיה לנו סוף)

(היושבה לחלון)

ניפול אל התהום,

אבל...בסוף היום אנוח בחיקך.

דניאל.