לְעוֹלָם שֶׁלֹּא אֶגַּע

אני מחכה לו.

כל רגע של המתנה הוא כמו שנה, נצח.

כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית.

דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה, מחכים.

למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?"

(אשתו של הנוסע בזמן)

‰

קלייר.

תמיד הזדהיתי עם איך שבראה אותך אודרי ניפינגר בספר הקסום הזה. נכתבת כלכך יפה. אדמונית וחדה, עקשנית, מאוהבת, מסורה. הערצתי אותך ממשפט למשפט על המסירות הזו, על העמידות שלך. אישה שמחכה במשך שנים, סופרת ימים ודקות ולילות והכל מתערבב, כל הזמנים. אני מבינה אותך עכשיו. מבינה את שריפת הציפייה, את מלחמת העולמות באפידרמיס בין הרסיסים שלו מהפעם האחרונה לבין כדורי השגרה שבדם, מאותתים לך ששוב שקעת בחלומות, והגיע הזמן לאדמה.

הפכתי כמוך. בתוך הטירוף אני מחכה לרגעי האושר איתו, ומרחפת בתוך עננים כשהוא כאן. כשהוא הולך אני משכנעת את עצמי שהכל היה שקר, שאני מדמיינת ורוצה ויכולה יותר ממה שהמציאות משגת. תמיד מטפטף עליי גשם פספוס שאני מתעקשת לברוא, על אף העובדה שהוא לא באמת שם.

הסוף שלנו לא יהיה כמו שלכם.

(בכלל לא בא לי שיהיה לנו סוף)

(היושבה לחלון)

ניפול אל התהום,

אבל...בסוף היום אנוח בחיקך.

דניאל.