My Hidden Wings

אתמול כשמילצרתי וחייכתי לאנשים, גיליתי עד כמה החיוך שלי לא בא מהלב.

אני יודעת, זה נדוש ופטתי וכולם מזייפים חיוכים, אבל זאת פעם ראשונה שהבחנתי בזה אצלי.

מעניין איך למדתי לזייף חיוכים בצורה כזאת.

באותו הרגע הבנתי שהפנים שלי והלב שלי, בעלי קיום שונה והפוך אחד מהשני.

למה זה ככה? ולמה הייתי עצובה באותו הרגע?

באמת שאין לי מושג. לא הייתה סיבה משמעותית לעצבות שלי, היא פשוט הייתה שם.

אני בטח מנתחת את זה יותר מדי.