הדמעות שנפלו ממני בשיעור אנגלית היו בגללך.
המורה דיברה איתך בחוץ אחרי שלא הצלחת להפסיק לבכות. את כל כך פגועה עכשיו, ואני קופאת כשאני רואה אותך.
אני לא מסוגלת לזוז כשאת בוכה בחוסר אונים.
הייתי כל כך רוצה לחבק אותך ולומר לך שאת רק צריכה להתגבר, וזה רק שלב כזה שהחיים בוחנים אותך.
הייתי אומרת את כל זה אם הייתי מאמינה בזה. האמת היא, שאני יודעת בדיוק איך את מרגישה. ובכל זאת אני קופאת מולך.
למה את לא משתפת אותי? למה את מסתירה ממני כל כך הרבה דברים? למה את לא יכולה לומר למחנכת מה עובר עלייך אבל לי לא...?! אני דואגת לך ואוהבת אותך כל כך...
אני כל כך רוצה לבוא לחבק אותך ולהגן עלייך מפני כולם, אבל כשחיבקתי אותך אז, את אפילו לא הגבת אליי, הגוף שלך נשאר כמו שהיה לפני שבאתי, את פשוט בכית כמו מקודם, כאילו זה לא משנה אם אני אחבק אותך או לא. כאילו את לא צריכה אותי.
האם אני לא חברה שאפשר לסמוך עליה גם במקרים כאלה? אני סתם חברה לצחוקים בעיניך?!
אני רוצה להיות שם בשבילך בכל מה שניתן להיות, אבל את פשוט לא נותנת לי.
ואני אוהבת אותך כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
