"מצטערת, אני לא מדברת הרבה" עניתי אחרי שדרש ממני לבדר אותו בשעה החופשית המשותפת שלנו.
שתקנו ביחד. יושבים ושואפים את העשן מהסיגריות שלנו.
מדי פעם הוא ניסה להתחיל שיחה, אבל שתקתי בתגובה.
"תהני עם השקט שלך" הוא אמר כשעזב לחבריו שבדיוק באו.
"הוא לא יבדר אותך, את יודעת".
אני יודעת. רציתי לומר לו בתגובה.
אני יודעת, אבל אלו אתם שלא מבינים את השקט. רציתי לומר אבל שתקתי.
"אתם? מי זה אתם? ולמה אנחנו לא מבינים?" הוא ענה לי בתוך הראש.
האנשים שמדברים. עניתי.
השיחה איתו, עם הנער הזר הזה, שהיה קטן ממני בשנה, הפליגה למרחקים בתוך ראשי.
ודיברתי. ודיברתי. ודיברתי. בתוך הראש. והוא כבר עזב ממזמן.
למה הילדה בתוכי כל כך רוצה לדבר?
רציתי שישאר.רציתי שלא ילך אל החברים שלו ושימשיך לשתוק איתי.
אבל הוא כבר לא היה. ושמעתי אותו צוחק מרחוק וקורע את השקט שבליבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
