איבדתי את הפלאפון, ואני קצת עצובה. לא בגלל שעיצבנתי את אמא, ולא בגלל שאהבתי אותו כל כך.
אלא בגלל שהיה לך בדיוק את אותו הפלאפון. אני מרגישה כאילו אכזבתי אותך, או יותר נכון, איבדתי סוג של משהו משותף איתך.
מחר אני עובדת איתך, וכולי מתרגשת.
אני באמת באמת אוהבת אותך.
אבל לא בתור אח, או ידיד נפש, ויודעים מה.. גם לא בתור מאהב.
אני אוהבת אותך בתור אבא. פתאום הכל הסתדר לי בראש.
אתה הבן אדם הכי מתוק שפגשתי אי פעם בחיים שלי, הכי אכפתי, מתחשב ואנושי.
אולי אתה הגבר היחיד שאני לא מפחדת ממנו.
אתה האבא שהייתי רוצה שיהיה לי.
החסך הזה של אבא נורמלי כל השנים האלו, וההיכרות איתך,יצרו לי צורך באבא. צורך בך.
אני מקנאה כשאתה נהיה נחמד לעובדות אחרות, כמו שמקנאים כשאבא מתייחס יפה לילדים של השכן.
אני אוהבת להיות בסביבתך כי אתה משרה עליי חמימות ומחייך חיוך אוהב.
אין לך ילדים. ואם היית מבקש באמת שהייתי עושה לך כמה רק כדי שתהיה אבא אמיתי למישהו, ושהמישהו הזה ידע כמה מקסים אתה.
אני באמת לא יודעת למה הדמעות שלי עכשיו יורדות באיטיות.
אולי זה בגלל שאני חושבת על זה שאתה בודד קצת בלי ילדים, או בגלל שהייתי רוצה שתראה אותי כיותר מעובדת.
כל מה שהייתי רוצה זה להתקרב אליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
