מצאתי שאריות. שאריות בתוכי. שאריות של אישיות קודמת. שנגלים בפניך.
לא חשבתי שהיא עדיין שם, האישיות הקודמת. אבל מסתבר שכן.
"אני תוצר של החברה" ככה תמיד אמרתי לעצמי.
"אתם יצרתם אותי" ככה נהגתי לחשוב. זאת אשמתכם. לא אשמתי.
אני עדיין חושבת כך. אני, תוצר של החברה. החברה יצרה את מי שאני היום.
נכון שזה פטתי? להפנות אצבע מאשימה? אבל ככה תמיד הרגשתי.
הכאב מתחיל לחלחל בתוכי, מתחיל לזרום בעורקיי.
רחמים מתחילים להישטף בדם.
עד שהכאב, התסכול והשנאה העצמית על מי שאני ועל הקללה שבאה עליי, הופכים לכעס, זעם, ויוצאים ממני.
אני תוצר של החברה.
כי כשדורכים עליי, ורומסים אותי, משהו בי משתנה.
ולא לטובה.
האישיות משתנה. כך אני חושבת.
אבל, כנראה שזה עוד שם. השאריות לא משקרות. משהו בי עוד בפנים.
התמימות והרוך, החיוך המתוק והעיניים הגדולות הכחולות של הילדה הקטנה שהייתי.
אני מניחה שהיא עוד שם.
היא הסתגרה בתוכי עוד לפני שה התחיל, בלמה את עצמה בתוך מחסום כדי לא להתבגר ולראות את הזוועות.
זה מה שזה אומר בשבילה, להתבגר פירושו לעבור את הזוועות.
ואתה, אתה מוצא אותה, עוקף את הזוועות ומושיט לה יד.
מחבק אותה ברוך ועוטף אותה באהבה. והיא מושיטה יד בחזרה.
האש שהיא הייתה מוקפת בה, כבר לא כל כך מפחידה אותה.
היא יצאה מעל לפני השטח, ונגלתה לעולם.
אתה ראוי לה. אתה המושיע שלה.
הילדה הקטנה כבר לא לבד, היא איתך.
השאריות בתוכי, לא משקרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
