עיוור לסביבה, עיוור לשחיטויות, עיוור לשנאה ולסבל הקיומי.
הם כל כך תמימים שזה מחליא.
אני מרחמת עליהם. יום אחד הם יתעוררו ויבינו שהם היו עיוורים.
הם יבינו שהכל היה אשליה וכשהם יגלו ממה העולם הזה באמת עשוי, הם ירצו להשיב את העיוורון שלהם.
הם סופסוף יאבדו את התמימות, והם לא יוכלו לחזור אחורה בזמן כדי להשיב אותה.
תמימות זה דבר מבורך, אתה מבין שפעם היא הייתה בבעלותך, רק אחרי שאיבדת אותה.
הייתי רוצה לחזור, ולו לשניה אחת, לאותם ימים עיוורים.
*********************
כשחזרתי מהעבודה היום, ראיתי אותה. ראיתי את החברה שלי מכתה ז'.
היא הייתה כל כך יפה ואסטתית, אישה אמיתית בניגוד אליי.
לא ראיתי אותה ארבע שנים, ולשתינו לא היו מילים.
היא שאלה: " אז מה חדש?"
אני השבתי: " כמעט הכל"
היא אמרה: " איך השתנית.."
אני עניתי: " זמנים משתנים"
היא אמרה: " אז מה עם אמא שלך?"
אני צחקתי: " עדיין מטומטמת"
היא המשיכה: "ואבא?"
אני המשכתי: " עדיין חלאת אדם"
היא סיימה: " אז כאן דרכינו נפרדות"
אני סיימתי גם:" כנראה שכן."
חלק בי רצה לחדש איתה את הקשר, חלק אחר בי רצה לחזור הביתה.
חשבתי לעצמי, שכמה שהייתי רוצה, אין זה אפשרי לחזור לאותם ימים עיוורים שלי איתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
