שעת סיפור עם טל או סיפורים שעוברים במייל:
1)כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל
בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו
וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע. ידיו של
האיש רעדו, ראייתו הייתה
חלשה והליכתו לא יציבה.
מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת
הערב. מצבו הקשה עליו לאכול.
בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו, אכילתו
הייתה קולנית והשתייה נשפכה
מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר.
"אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו
"הספיק לי מהחלב על הרצפה,
אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות."
הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את
השולחן לסבא. שם הוא ישב
לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן
הגדול. מאחר שהסבא שבר מספר
צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.
כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת
עיניו. למרות זאת, המילים
היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל
מזלג או מאכל. נכדו בן הארבע
הסתכל על כל זה בשקט.
יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן
משחק עם חתיכת עץ על
הרצפה. האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד
ענה לו במתיקות:
"אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם
במה לאכול כאשר אגדל."
המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו
לזלוג על לחייהם.
למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש
לעשות. באותו ערב האב לקח את
הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה.
בשארית ימיו אכל את כל
ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם
האוכל או המזלג נשרו מידיו
והרצפה או המפה התלכלכו.
בדרך החיוב נלמד מכך ש...
v לא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום,
החיים ממשיכים ומחר יכול
להשתפר המצב.
v לא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך
כאשר ילכו לעולמם.
v "להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות"
v החיים נותנים לך לפעמים הזדמנות נוספת
v אם תרדוף אחר האושר, בפעמים רבות יחמוק
ממך, אבל אם תתרכז
במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים, בעבודתך
ובניסיון לעשות
הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא
אותך.
v ההחלטות הנעשות מהלב הן בדרך כלל
הנכונות.
v כל יום חייבים לגעת במישהו. מגע אנושי,
הושטת יד, חיבוק חם או
סתם טפיחה ידידותית קלה על הכתף אהובים על בני
האדם.
v נותר לי עוד ללמוד.
2)
שני ערבים עולים לטיסה מלונדון. אחד מהם מתיישב ליד החלון והשני מתיישב לצדו במושב האמצעי.
ממש לקראת ההמראה מתיישב יהודי קשיש במושב השלישי שליד המעבר. לאחר ההמראה חולץ היהודי את נעליו, מניע את בהונותיו ומתקין עצמו למנוחה, כאשר הערבי שיושב ליד החלון אומר לו "סליחה, אני רוצה לצאת לקחת קולה".
- "אל תטרח" אמר היהודי, "אני יושב במעבר . אני אביא לך את זה".
איך שהיהודי קם והולך לכיוון המטבח, מרים הערבי נעל אחת של היהודי ויורק לתוכה.
כשחוזר היהודי עם כוס הקולה אומר הערבי השני "זה נראה טוב, גם אני רוצה אחת".
שוב הולך היהודי בצייתנות ומביא כוס קולה גם לערבי השני, ואולם בעוד הוא הולך למטבח יורק הערבי השני לתוך נעלו השנייה של היהודי.
כשחוזר היהודי עם כוס הקולה השנייה יושבים שלושתם במקומותיהם וממשיכים ליהנות מהטיסה.
כשנוחת המטוס ביעדו מחליק היהודי את רגליו לתוך נעליו ומייד מבין מה קרה.
- "למה זה צריך להיות ככה?" שואל היהודי. "כמה זמן תימשך הלחימה הזו בין העמים שלנו, השנאה הזו, האיבה הזו, היריקה הזו לתוך הנעליים וההשתנה הזו לתוך הקולה? מתי כל זה ייפסק?"...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: