מכתבים למיכלי

מיכלי

רציתי לספר לך

(גם אם לא באמת)

שהכל כאן כל כך מוזר.

זה כאילו ש..

כאילו שהכל בסדר. שיש לי חברים, שטוב, ששמח.

ובאמת, יש לי תפקדי חדש, עם הרבה אחראיות- כמו שתמיד רציתי

(אני הולכת להיות מפקדת, היית מאמינה?)

ובאמת, אני מכירה הרבה אנשים חדשים

וכיף לי איתם ולהם איתי.

אבל את יודעת, לפעמים, או בדרך כלל, זה מרגיש לא נכון.

כאילו ש...

את מכירה את כל ה...

זה פשוט שהם מכירים את מה שאני מחצינה, ולא את מי שאני באמת.

וכן, אני שוב אגיד ש

הם לידי לא בגלל מי שאני באמת.

וזה, מסריח.

אני יודעת מה היית אומרת. שזו בחירה שלי. ומנגד, שגם אם אני לא בוחרת לשדר דברים מסויימים, הם שם. וגם הדברים שאני משדרת, הם חלק ממני.

אני יודעת שכל זה נכון, מיכל. אבל את מבינה, זה כאילו ולא מדבר אלי. כי זה מה שאני מרגישה.

שהכל, שקר.

וכשאני חוזרת הביתה, וישנה במיטה שלי, לבד

כל זה מרגיש לא אמיתי.

אחרי שנזרקתי מכל המדרגות.

את יודעת שהוא מפיץ עלי שמועות? או יותר נכון.. מספר סודות אישיים שלי (שהיו שלנו).

והוא משחק, חושב שאם יגיד "אבל לא ידעתי" ו"זה גם שלי", אז הכל יהיה בסדר.

הוא מנסה לייפות את המציאות בצמר ורוד, שלא קיים.

את יודעת, (את לא), יש לי מישהו חדש.

בערך.

זה מישהו מהבסיס.

נחמד לי איתו. הוא מצחיק, הוא מעניין, וכיף לדבר איתו.

תמיד חשבתי שכשלא מכירים מישהו אין על מה לדבר,

אבל אנחנו לא מפסיקים למצוא נושאים לדבר עליהם.

בהתחלה היה נדמה שהוא רוצה שיקרה משהו. ואז, היה נדמה שלא (כי הוא ידע שאני רוצה מישהו, שאני לא יכולה להשיג, אבל זה כבר סיפור אחר ולא חשוב.), ועכשיו, די ברור שכן. כלומר.. כל הSMSים, והשיחות טלפון... כל מה שהוא אומר...

ומ' מחזקת את זה. ז"א שאני כנראה לא מדמיינת.

אבל.. את יודעת, זה שוב הפחד הגדול הזה...

שהוא לא מכיר אותי, שהוא יקח את הרגליים שלו ויטוס הכי מהר שהוא יכול, ברגע שיכיר באמת.

ואת יודעת, גם אם הוא לא, אני בכל זאת מפחדת.

כי את יודעת כמה קשה לי עם כל זה.

בגלל מה שקרה אז, שם.

בגלל מה שהם עשו.

ואת יודעת, אני באמת מנסה.

אבל אני מפחדת.

חשבתי לספר לו, ואז הבנתי שלא כדאי. לא עכשיו. ולא בקרוב. כי... הוא לא יבין את זה.

לא כי הוא לא יכול להבין, פשוט כי אני לא מסוגלת להסביר לו.

מיכל.

אני כל כך מפחדת.

להיות לבד.

אני הרי תמיד לבד, את יודעת את זה. את יודעת איך זה מרגיש, כשאני מספרת.

זה תמיד לבד, גם בחיבוק, גם כשהופכים לאחד.

ואני יודעת שהאחראיות מוטלת עלי... זו אני שבוחרת לא להיות אמיתית, זו אני שמפחדת מידיי.

מיכל, אני יודעת מה תגידי. אז אל תגידי.

אני יודעת איך זה באמת, ואיך זה מרגיש, אני יודעת להבדיל בין שני הדברים. אני פשוט לא מסוגלת לחבר בינהם, או ליצור איזה גשר קטן.

אני מרגישה חצויה, לא אמיתי לגמרי.

כאילו שחצי ממני מסוכה, או שקוף. אף אחד לא מסוגל לראות אותו, כמה שינסו.

אנשים מנסים.

וזה תמיד מסתכם ב"אוי" או באיזה מבט מזועזע.

מ' הגיבה אומנם קצת אחרת אבל..

אני אף פעם לא מצליחה להכניס את זה לפרופורציה הנכונה.. זה תמיד כל כך ריק מתוכן, כל כך...

אני מספרת פרטים יבשים, פראקטית ממש...

בלי שום רגש, בלי כלום.

כאילו שזה סיךור של מישהו אחר.

הלוואי והיה.

את יודעת, יש בי כל כך הרבה לספר לך, וכל כך מעט מילים.

אני בנדם ריק מתוכן.

ואל תעני לי, בבקשה.

(הלוואי ויכולת להגיב לי, מיכלי.)

את כל כך חסרה, ואני כל כך מתגעגעת

למראות האלה שלך.

הלוואי ויכולתי להסביר.

הלוואי ומישהו יכל להבין.

אני מתנצלת, מיכלי, שאני לא מצליחה להסביר לך דבר.

להתראות?

(ככה סיכמת אז, לא? )