זהו , עכשיו זה טוטאלי גיל ההתבגרות.
גיל ההתבגרות - ההגדרה הנכונה לגילויי העצמאות , האופי והאישיות.
פתאום אני רואה בעין אחרת דברים , פתאום אני מגלה מי אני ומי הסובבים אותי.
פתאום אני מגלה מה אני רוצה להיות ומה אני לא רוצה להיות.
פתאום אני חשה בכאב ובשמחה , פתאום אני נכנסת לתוך מועקה.
מצד אחד אני מגלה פתאום הכל
ומצד שני אני לא יודעת כלום.
אני לא יודעת מי החברים הטובים שלי
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות ,
אני לא יודעת אם אני בוחרת את ההחלטה הנכונה ,
ואני לא יודעת איך להתנהג בסביבה הקרובה.
אני לא יודעת כלום
והאי ידיעה הזו מקשה ומתסכלת.
כרגע , לא טוב לי.
מצבי גרוע (לא גרוע כמו לעוד הרבה אנשים , אבל לעומת מה שהיה לי הוא לא טוב... )
התקופות הקשות באות והולכות,
הימים חלקם שמחים וחלקם עצובים.
אבל הכי עצוב , שאין לי עם מי לחלוק את זה.
אין לי עם מי לדבר ולשפוך את הלב,
אין לי מישהו שאני לא אתבייש להגיד מה שאני מרגישה ומה אני רוצה.
אין לי משהו שיאהב אותי כמו שאני.
יש אנשים שמבקרים אותי בלי הרף,
אנשים צבועים , אנשים חסרי חיים או יותר מדי מלאי חיים שלא שמים לב לקשיים,
אנשים שאתה חושב שהם החברים הכי טובים שלך , אבל כל רגע אתה שואל למה אני בכלל מסתובבת איתם או פתאום מגלה את פרצופם האמיתי.
אני רוצה לעצור את הזמן , לנוח , להבין , לקלוט ולהפנים.
פשוט ללחוץ על כפתור שהעולם ייעצר , להפעיל את מי שבא לי , לחיות את החיים כמו שבא לי .
להגיד לאנשים מה לעשות ומה להגיד , איך להתנהג ואיך להנהיג.
אך זה חלומי .. שלא יתגשם לעולם.
ומכיוון שאני יכולה רק לחלום ולא להתגשם ,
אני אחזור לתקופה הקשה והלחוצה ואצא מהבועה.
פעם ראשונה שאני לא מסתכלת על מה שכתבתי , לראום אם יש שגיאות , מה נכון ומה לא .
פעם ראשונה שאני באמת שופכת את הלב ולא אכפת לי מי יביט ומה יגידו.
פעם ראשונה שאני מקווה שהיא תמשיך - שלא אכפת לי מה אנשים יגידו עלי!
ועכשיו צריכה לחזור למציאות,
לעשות ש.ב , להכין את הפעולה, להתכונן למבחן , להכין ארוחת צהריים\ערב למשפחה - כי אין מי שיעשה את זה אם לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
