אז כן, הנה אני, מעדכנת פוסט אמיתי. אם להיות כנה, זה גם כי שמחתי לקבל תגובות יפות לבשורה המשמחת ולראות שמישהו עוד קורא פה, אבל גם כי יש לי עכשיו איזה שעה להתייבש בעבודה עד שיתחיל הדיון הבא. מה לעשות, עברו מאז שהתחלתי לכתוב את זה כמה ימים טובים...
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה כתבתי על זה שאני בריאה ויציבה וטוב לי עם זה. זה נכון, וזה עדיין המצב. אבל את הפירוט הארוך והלהגני על כמה נחמד לי ככה ואיך שגם כשאני לא מאושרת עד הגג (נניח, בתקופה האחרונה אני די מאושרת עד הגג 
) או שאני לא נראית בול כמו שהייתי רוצה היציבות שלי נשמרת וזה מה שחשוב וכו' וכו', אבל... עזבו. כל האמור עדיין נכון, ואפילו הפתעתי את עצמי היום כשהלכתי לפגישה נוספת אצל מעצבת שמלות כלה () ודחיתי את המדידה כי אכלתי אתמול יותר מדי ולא בא לי לסכן את הבריאות שלי באיזה חייבת-דיאטה-לפני-חתונה.
ועם זאת, אני אנצל את מרחב הליהוגים כדי להתבכיין. כן כן, להתבכיין. פלאשבק ללפני שבועיים בלילה, אחרי יום ההולדת של הארוס: הייתה לי התכווצות שרירים כואבת ברגל שהעירה אותי. זה קורה אחת לכמה זמן וסתם גורם לי לקלל את אֵם-אִמוֹ של מישהו אם כשאני קמה בבוקר הכאב עוד שם, אבל נו - הולכים קצת וזה משתחרר. קפיצה קדימה ליום שבת: לא משתחרר. בערב נכנעתי ומרחתי בןגיי וישנתי כל הלילה מתחת לשמיכה לפי ההוראות ומתּי מחום. קפיצה ליום ראשון אחה"צ, אחרי שאמא שלחה אותי לקופ"ח והשגתי תור בקומבינה (פרטים בהמשך): האורתופד בודק אותי למשך שתי שניות, ובעודי מחכה שינזוף בי על שאני גוזלת את זמנם של אנשים שבאמת קרה להם משהו, בעוד שאני סתם בכיינית עם התכווצות שרירים שלא יודעת למרוח בןגיי כראוי, הוא מיידע אותי במבטא רוסי כבד שאבחנתו היא קרע חלקי בשריר 
->
->
. הקשבתי רק מספיק כדי לעדכן את בן-הזוג לזה שאין לזה טיפול, שצריך לנוח ולחכות שיחלים ("כאילו, לא לצאת לרוץ, או..."-"לא. במיטה"), ושהוא נותן לי ימי מחלה שלדעתו יספיקו עד שאני אגיע לרופא הבא שיחליט מה לעשות הלאה. כיף גדול. בכל אופן, לא אני אתן לדבר פעוט כזה לשבור את רוחי! בחלוף ארבעה ימים הפסיק לכאוב לי בכל צעד, ורק אחרי קצת הליכה חזרה תחושת אי-נוחות. אני החלטתי לפרש את המצב כאילו יש לי גוף פלא - נכון, רופאים אומרים שלוקח 2-3 שבועות להחלים מקרע חלקי בשריר, אבל אני החלמתי תוך ארבעה ימים. עובדה - לא כואב לי. מיד חדלתי לנצל את ימי החופש וגם לקחתי עוד קצת עבודה לערב. ובכן, בפתחו של שבוע מס' 3 להחלמה - טוב, אז כן כואב לי. מסתבר, מי ידע, שאורתופדים יודעים על מה הם מדברים.
אשר לקומבינה שהוזכרה בחצי מילה בפסקת ההתבכיינות שלעיל: אם למי מקוראיי יש במקרה טלוויזיה, והוא נוטה להישאר בבית בערב חמישי ולראות שעשועונים מיותרים, ייתכן שלפני שבועיים ראיתם אותי בטלוויזיה. לשמחתי, התגובות לא היו רבות מלכתחילה והתמעטו מאוד. והי, זה שילם שכר דירה, ואפילו קיבלתי תגובות טובות ואמרו לי שהיה נחמד (אני לא ראיתי. מיותר). סיפורנו מתפתל משום שמאז קיבלתי הצעה שאני לא יכולה לפרט לגביה, אבל ייתכן שאחליט למכור את כל עקרונותיי בעד נזיד עדשים (ובן-הזוג המתנגד טורח להזכיר לי יומם וליל שאכן מדובר בלא הרבה יותר מנזיד עדשים, ושאנחנו לא צריכים את זה).
ו-לכל המגיבות הנחמדות מהתגובות לפוסט הקודם, אחרי שקצת זיינתי לכן את השכל בליהוגיי , הרי זה מה שבעצם רציתן לדעת:
אז... יכולתי לכתוב סיפור ארוך שיגולל את אירועי שלוש השנים האחרונות. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, וכל דבר נראה לי מלאכותי. כמו שכתבתי גם בתגובות, יש גבול מסוים שאני יכולה לחשוף בפורום כזה מטעמי אי-נוחות של הבחור.
אז... הוא מבוגר ממני בכשמונה שנים, והוא התחיל איתי בפייסבוק. הוא נראה לי חנון-על. בדרך כלל אני אוהבת, הפעם לא היה לי כוח. הוא נראה רציני מדי, ואני בדיוק יצאתי מקשר ארוך שנמשך לפחות שנה אחת יותר מדי. אבל... הוא נראה חמוד. עד סוף הדייט הראשון שלנו קצת שכחתי שאני לא רוצה קשר מחייב, ובסופו רדפה אחרינו המלצרית לתת לנו כוס שמגיעה לנו במבצע של המסעדה, ואני אמרתי לו, עם החיוך שלא ירד לי מהפנים בשבוע העוקב, שנראה לי קצת מוקדם שנקבל כלי בית. בחלוף שבועיים-שלושה, הכריז בפני הבחור המאוהב-על-אמת-לראשונה, שכבר ברור לו שנתחתן - 'אנחנו רק מחכים שזה יהיה הגיוני'.
ואז עבר עוד קצת זמן, ואז נפרדנו. על התקופה הזו ומה שבא אחריה כתבתי מספיק פוסטים אומללים, ודי לומר שרדפתי אחריו בלי שמץ של כבוד עצמי, מתוך תחושה שזה שווה את זה.
לא ברור לי מתי הכל הסתדר. אני יכולה לומר שהרגשתי בטוחה כשמלך ה"ספייס" של הכמעט-שנתיים שחלפו מהפרידה, התחיל להתבאס שהוא ישן לבד כי אני עושה משמרות במד"א.
לפני שבועיים ארבעה שבועות בדיוק, הוא לקח אותי לארוחת ערב, שכן אני ענייה ביותר ואין לי כסף לאכול במקומות נחשבים וגם ההורים שלי גרים במרחק של שעת נסיעה ולא לוקחים אותי למסעדות שף (אני לא ממציאה, זו באמת הייתה הסיבה המקורית שהוא נתן!). מטעמי פרטיות וכו' לא אספר את מלוא הסיפור, אבל כן אספר שמלבד "אבל שבוע הבא חוגגים שלוש שנים ואתה גם משלם[ענייה ביותר, אמרנו], אולי לא נלך?" ניסיתי לקלקל את התוכנית בכל דרך אפשרית, לרבות כך שיומיים קודם, במהלך שיחה בינינו, "הבנתי" (לנגד עיניו ולתדהמתו המוחלטת) שהוא בכלל לא משוכנע שהוא רוצה להתחתן איתי עדיין (ונעזוב את הדרך בה הגענו לשיחה ההזויה הזו בצד). למותר לציין שבשלב זה הוא לא רק החליט כבר, אלא גם יידע את משפחתו וכבר ידע איך נראית הטבעת...
אז זהו. עכשיו אנחנו מאורסים והיום כבר שמרנו לנו תאריך באולם שאנחנו רוצים. מעולם לא היינו מושיים יותר. וטוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
