אני הולכת עכשיו לפצות אותכם על שנה שלא עדכנתי =]

תהנו

בפרקים הקודמים:

צרחתי ויצאה לי צרחה של בת.

"אחי מה קרה?" שאל טוד מהר.

"כ...כלום" אמרתי מבוהלת והגענו למרפאה.

רגע, זו לא נופר בוכה שם?

"מה קרה נופר?" שאל טוד.

"כ-כלום... מה קרה לוייס?" היא שאלה בקול מוזר. "הוא חטף מכה ועכשיו אנחנו בדרך למרפאה" אמרה מישל. "לא שאלתי אותך פוסטמה! שאלתי את טוד!" אמרה נופר. מישל הרימה ידיים. הם שכחו בכלל מקיומי והמשיכו לדבר. לפתע התעלפתי.

-

כשהתעוררתי הייתי במרפאה עם קרח על הבלוטה. למזלי הפאה נשארה לי על הראש. לפתע מישל באה. "היי משמש" אמרתי לה. "היי ויולה! מה שלומך?" שאלה מישל. "אני יודעת... סתם כאבים" אמרתי וחייכתי אבל החיוך גרם לי לכאבים חזקים. "אל תאמצי את עצמך! תני לגוף שלך להרגע!" אמרה מישל. "יש בעוד שבוע משחק כדורגל מול הקבוצה השניה... אני חייבת להגיע!" אמרתי. "כשנגיע לשם אז נדבר. קודם כל את צריכה לישון!" אמרה מישל. "היי!" אמר טוד ובא. כחכחתי בגרוני והפכתי את קולי לקולו של וייס. "היי אחי" אמרתי. "מה קורה איתך?" שאל טוד. "כרגיל... כואב לי" אמר וייס. "אל תדאג.. זה יעבור לך עד המשחק" אמר טוד.

לאחר שבוע בהחלט הבראתי. הייתי מוכנה למשחק. יצאנו בשעה 6 בבוקר לאימוני במגרש שלנו, שבו היה את המשחק, והתאמנתי ממש טוב. הייתי מחוממת. לאחר שעתיים הגיעו הקבוצה היריבה להתחמם ובינתיים המקומות במגרש התחילו להתפס. ראיתי את מישל. נופפתי לה והיא נופפה לי חזרה. כשהגענו לשחק, לבי פעם במהירות. השופט שרק לפתיחת המשחק ורצתי בכל הרחבה. כשהייתי פנויה טוד מסר לי ותחלתי לרוץ עם הכדור. עמדתי מול השוער. נתתי בעיטה בכדור ו... גול! כל האוהדים של הפנימייה שלנו צעקו מרוב התרגשות. טוד הרים אותי. אחרי 5 דקות ל פסק זמן המשכנו לשחק. לא יצאתי מהפסים. המשכתי לשחק עד הסוף.

ב-5 דקות האחרונות התוצאה הייתה 2:2. היינו צריכים להבקיע או שהיינו מפסידים. אני חטפתי את הכדור מאיזה אחד והבקעתי גול רציני. הקבוצה שלנו נצחה נצחון ענקי.

לאחר מכן החגיגות החלו באולם האוכל. רקדנו וחגגנו. לפתע הפאה שלי נפלה. אני ירדתי על ארבע כדי לחפש אותה. כשמצאתי אותה לקחתי אותה ושמתי מהר על ראשי כי בדיוק באותו הזמן טוד בא להרים אותי. הוא הרים אותי על כתפיו. הוא קפצץ. "אני רוצה להרים כוסית, לנער הזה שיושב עלי! הוא הבקיע 2/3 שערים! 5 קריעות הידד!" אמר טוד וכולם עשו זאת. לפתע המנהל הגיע. "אני רוצה את וייס למשרד שלי עכשיו. הלכתי אחריו. הרגשתי כאילו יש מוזיקה עצובה מסביבי. נכנסתי למשרדו. "וייס יש לי הודעה לא טובה כל כך. אני יודע שזה לא בזמן המתאים... אבל..." אמר המנהל. "מה?" שאלתי. "המשפחה שלך נהרגה כשנסעו הנה להביא אותך. כי הם רצו אותך הביתה" אמר המנהל. "מה?!" יצא לי מה של בת אבל לא היה לי איכפת. "א... אני לא מאמינה!" יצא לי מאמינה של בת. "מה?" שאל המנהל כאילו שלא שמע כלום. התחלתי לבכות על שולחנו. "זה אומר שתשאר כאן" אמר המנהל. בכיתי בכי של בת. "וייס? יש משהו שאתה... או אולי את רוצה לספר לי?" שאל המנהל. הנהנתי. זהו. הגיע הזמן לחשוף את סודי. "קוראים לי ויולה ואני טומבוי. לא רציתי שאנשים יחשבו שאני בת. לא זוכרת כבר למה. הנה תראה" אמרתי והורדתי את הפאה. השיער הארוך והבלונדיני שלי נזל ממנו. "ויולה!" אמר המנהל. הנהנתי. "אתה יכול להעניש אותי ולגלות לכולם" אמרתי. "לגלות לכולם כן אבל לא להעניש אותך" אמר המנהל. "אני בטוחה שכולם יישנאו אותי אחר כך" אמרתי. "וגם תעברי למגורי הבנות" אמר המנהל.

"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

צרחתי. קמתי ממיטתי.

פרק הבא בקרוב =]

תגיבו בקשה =]=]=]=]=]=]

זוכרים את הסיפורים?

אהבתם אותם?

עכשיו!

אני ממשיכה את הבלוג!

כן כן!

תגיבו פליזזזזז =]