בזמן האחרון הגעתי לכל מיני הארות כלפי עצמי..  אז אני מנסה לעבוד על עצמי אולי אני סוף סוף יתחיל לחשוב כמו בן אדם נורמלי. הצבתי לעצמי מטרות שבעקרון אני די עומדת בהם, בקלות אפילו. אני מניחה שזה אומר שתמיד היו לי את הכלים וזה תמיד היה חלק ממני פשוט אף פעם לא ממש נתתי לזה להתבטא.

אני עוברת האלה, מפסיקה להסתכל כל כך על מה שהיה ומה עשו ומה אני עשיתי. מכל הדברים זה דווקא נראה לי הכי קשה. להפסיק את השטויות, זה קל. להפסיק לחושב על מה שגרם לי לעשות את השטויות? לא ממש קל.

אבל אני גאה בעצמי על ההחלטה ושאני עומדת בה בלי פסימיות, לא אכפת לי מה יגידו אבל כרגע אני אוהבת את עצמי ואני אוהבת את מה שאני מנסה לעשות עם עצמי.

אני מרגישה באמת טוב עם עצמי אחרי שהרבה זמן לא הרגשתי ככה באמת. אני רואה סיבות לחייך, אני מאמינה שאני יצליח ושהחיוכים שלי יחזרו להיות אמיתיים. אני יודעת שאני יעשה משהו עם עצמי ושאני יצליח במה שאני רוצה. יש כאלה שיגידו שיש לי בטחון עצמי מופרז, אבל לא. דווקא ההפך אין לי בטחון עצמי, יש לי הצגה של בטחון עצמי. אבל למדתי להעריך את עצמי מהבחינה המנטלית ואני יודעת שאני חכמה ואני יודעת שאם אני ירצה משהו אני ישיג אותו.

זה הצד הראשון, להתחיל לאהוב את עצמי בגלל מי שאני מבפנים. אחרי זה מבחוץ- למרות שאני יודעת שאני יפה אני לא באמת מרגישה את זה או חושבת ככה (אם זה הגיוני מה שכתבתי הרגע).

בקיצר אני אופטימית עם עצמי ואני יחזיק מעמד בכל החלטות שהחלטתי ויהיה טוב ופעם הבאה שאני אכתוב זה יהיה עם חיוך אמתי על הפרצוף.

(זה נשמע חי קצת פוסט דכאון אבל זה לא וול אתם תחייו)