רגע משמעותי הגיע.
הרגע שבו אני צריך להחליט מה אני עושה עם המשך החיים שלי.
חזרתי לבקר בטבעול את הצוות הישן שעבדתי איתו, את האנשים בפסי היצור והאריזה. ישבתי קצת על הגג של המפעל, עם ריח הפרות שהתערבב לו עם ניחוחות השניצל תירס.
עמדתי בצידי הרחובות וראיתי את כל השטויות שעשיתי עם חברים.
קפצתי לבקר במכללה, פגשתי שוב את המרצים ואת חברי לספסל הלימודים, דיברנו על המצב הכלכלי הרעוע, על העובדה שאני לא מוצא עבודה נורמלית כי אני לא מתאים את עצמי לסטנדרטים שלהם, כמעט כולם טענו שאני צריך להסתפר.
עמדתי ליד משרד מנהל התפעול בתדביק והרגשתי את שרירי הידיים מתכווצים לצורת אגרוף, מוכנים לצאת אל אפו של מי שיקדים לצאת משם (מנהל התפעול או מנהל האחזקה)
החלקתי בשלולית של דלק 96 אוקטן כשירדתי מהמיכלית שהביאה אספקה לתחנה.
התייבשתי בשמש כשהמתנתי למנהל העבודה שיגיע לנקודת המוצא כדי שאפשר יהיה להתחיל למדוד את השטח.
הכנתי לי סלט לצהריים בארומה, ואכלתי אותו מהר יותר ממה שלקח לי לנקות את הכלים אח"כ.
וניסיתי, בחיי שניסיתי להבין מה רצה ממני מנהל הבית מלאכה בקיבוץ החותרים.
ישבתי בתעשייה האווירית ובדקתי חלקים כ"כ הרבה, וכשלא שמתי לב כמה זמן עובר כבר היה מאוחר מדי וקיבלתי את המכתב.
אז עצרתי.
ישבתי.
חשבתי.
ונזכרתי.
נזכרתי שבחתונה שלי לא דאגתי מכל הדברים האלו, לא מהמדידות, לא מהמנהלים, לא מהדלק ולא מהלימודים.
נזכרתי שהאישה שאיתה התחתנתי, היא זו שמכירה אותי הכי הרבה והכי טוב, כ"כ טוב - שהיא אפילו הוציאה גרסא קטנה של שנינו, שתמשיך להזכיר לי מי אני באמת.
אז הגיע הזמן באמת לעצור ולחשוב מה אני עושה עם המשך החיים שלי, כי בנישואים - אין שלי / שלך, יש רק שלנו.
וכל החלטה שעשיתי מהחתונה - השפיעה ישירות גם על אשתי.
אז אם אשתי אומרת לי שאני צריך להפסיק לקחת ללב כל דבר, צריך להפסיק להעלב ולהתחיל ליישם...
אז יאללה,
לעסק