(צולם ע"י עופר אסף המוכשי מוכשר)
לפי ההגיון הבריא.. מדינת ישראל, שבוע רביעי של חודש יולי, שיא הקיץ.
תמיד זה כך בחצי הכדור הצפוני.
לפי ההגיון החולה.. קור כלבים, איש אינו יוצא מביתו,
הכבישים הריקים נראים כעומדים לקרוס מעול זרימת המים המאיצה בהם ליפול ולהשבר לרסיסים.
החורף הקר והעצוב ביותר שידעה איי פעם הארץ.
הוא עומד על הכביש,
מחכה בחשכה למשהו בלתי צפוי שעתיד אולי להיוולד מתוך הרגע,
כך הוא מקווה.
הוא מקשיב,
אך אין צליל, ולו החלש ביותר.
השקט צורח באוזניו,
מלבד הצרחה אינו שומע דבר.
לפתע הוא מגלה פנס רחוב עייף,
הוא חושב לעצמו שזה וודאי יומו האחרון עלי אדמות,
גם הוא חי את חייו עד לקיצם.
והוא יסיים אותם לבדו.
לאט לאט אורו יכבה,
הוא לא יוותר.
הוא ילחם עד לזרם החשמל האחרון שיעבור בו.
כמו שהוא עצמו, האיש החושב,
לא יוותר, וילחם על נשימתו האחרונה,
לא יעצום את עייניו אף לא לקצר שברגעים,
לא יבזבז את שניותיו האחרונות על שינה,
לראות את כל חייו חולפים כנגד עינייו,
הוא לא יתן לזה לקרות,
המחשבה שהוא עלול לסיים את חייו בדומה לפנס הרחוב הגוסס מולו גרמה לו לחשוב.
כשמתים, עצובים, בכל מקרה,
האם זה משנה אם אתה בודד כשזה מגיע?
זה כואב לחיות לבד.
אבל יש בזה דבר מרגיע.
אתה לא כואב על איש,
וכשקורה לו משהו, אתה לא מרגיש.
האם שווה המאמץ
בלפתח רגש עז לבנאדם אחד..
שממילא בסוף חייו
הוא יצטרך לבכות עליו...?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
