הילד סיים לקרוא את הספר, והחזיק אותו בידיים רועדות, כאילו לא היה זה ספר, אלא כדור בדולח, יקר ושברירי, שצריך לשמור שלא ישבר. באיטיות, הניח אותו על השידה, ואז הוציא במהירות טישו קרוע, שבמקרה מצא בכיסו השמאלי, ובעדינות, ניסה לנגב את הדמעות שנפלו על הספר, לתקן כמה שיכל מהנזק שגרמו טיפות המים הקטנות לדפים, שנאלצו לסבול את חוסר יכולתו לשלוט על רגשותיו, ורק לאחר שידע בוודאות, כי הספר בטוח, סגר אותו בפעם האחרונה, נשכב לאחור על המיטה, והחל ליבש את הברזים הפתוחים בעיניים. והתהליך הזה, שמתחיל ברגש של עצב ומוביל בסופו של דבר לדמעות מתוך העיניים התמימות, התחיל בגלל פרידה. פרידה פתאומית מהעולם שברח אליו, שנמצא בין הדפים של הספר, כי כשהתחיל לקורא, זה באמת היה סתם עוד ספר שקרא מתחת לשמיכה בלילה חורפי, אך פתאום, בלי שם לב, בורחו להן כמה אותיות מין הדף, והחלו ליצור תפאורה קלה של הסיפור, כמעט בלתי מורגשת, אך ככל ששקע עמוק יותר ויותר לתוך אוקיינוס המילים הזה, כך מילאו המילים את החדר והחלו לבנות עולם שלם מובסס על הדמיונו, עד שבין רגע, נעלם הספר, והילד הביט סביב, ארבעת קירות החדר נעלמו לטובת עולם חסר גבולות, והנה לראשונה בחייו, נשאב לתוך סיפור, כמו שתמיד קיווה. ישר החלו ההרפתקאות, עם אותם דמויות שברגע הופכו לחבריו הטובים ביותר, חבריו היחידים בעולם כולו, והנה מצא סוף סוף, את הדבר הזה, המקלט הזה שחיפש, מקום מסתור. עד שלפתע, ללא התראה, נשמט הדף האחרון של הספר מידו שכעת נותרה קפואה, הסיפור הסתיים. ואז שוב הסתכל סביב, ומצא את עצמו באותו החדר, עם הקירות הישנים שמעט מתקלפים מהנזילה בגג, והצבע הצהבהב של המנורה מקרין על הבגדים הזרוקים, שמציפים את הרצפה המלכולכת שכעת כבר כמעט ואינה נראת, ועכשיו נותר רק תחושה מוזרה כזאת, מין אובדן של תקווה, על שחזרת למקום הזה, שסוף סוף חשבת שברחת ממנו, אותו חדר מבולגן, בבית קר והמציאות, שמכה בך פתאום.
ולאחר שנרגע מעט, החליט הילד לקחת כוס חלב וללכת לישון, בתקווה שיפגוש בין חלומותיו את העולם שהרגע איבד. בזהירות רבה, סובב את הידית, ויצא כלפי המסדרון. ישר יכל להבחין בריח המר מתנדף בחלל הבית, צורב את הנחריים, והרוח הקרה שעוברת על פניו, אבל יותר מכל הוא שמע, שמע את הזרימה של המים בברזים, וזעקה של כאב מפלחת את הדממה. וכשלא יכל עוד להתחבא, יצא מתוך המסדרון, ומולו ניצבה אישה, היא בוכה, והוא שותק.
האישה שיושבת, בקושי מבינה את מה שקורה סביבה, היא בוחנת את היצור הקטן הזה מולה בעוד דמעותיה עדיין נופלות, ואז, כאילו מתפכחת לרגע, פתאום מבחינה בהשתקפותה השבורה על גבי הזכוכית, ורק מביטה בקמטים שמעידים על סבלה המתמשך, ואז מפנה מבטה אל הילד במבט דרך הבקבוק, ומבינה שזהו בנה. תחילה עוד ניסתה לשקול כיצד להסביר, אבל ידעה שמילים שתבחר יהיו חסרות משמעות בגלל האלכוהול שזרם לה בדם, והחליטה להכנע לבנה, ללא קרב, ולהשבר לנגד עינייו ללא מילים, ללא הסבר, כי הרי, אם היה בה עוד בושה הייתה מתביישת, אך הרגש הזה, שהוא אחרון הגנותיו של אדם מפני העולם, נעלם כעת, וכעת נותרה רק השתיקה צורמת בחלל האוויר. והילד מביט בה, ואז ניגש אל המקרר ומוציא את החלב, לא מתעלם, אלא פשוט מבין את התפקיד שעליו לגלם. ובעוד הוא מוזג את החלב, מתדנדת לה הכוס, ופתאום חומקת ונופלת, עד שנעצרת רק ברצפה הקשה, ונשברת לאלפי רסיסים שעפים בחלל. ולאחר מבט קל של הלם הוא מתעשת ולוקח מטלית בנסיון נואש לנקות את הבלאגן שעשה, מנסה לאסוף את השברים שנמצאים בכל מקום, ואינו מצליח. האישה רק מביטה על הרסיסים ומנסה בכל ליבה לעצור את דמעותיה שמתפרצות שוב, וגם היא כמוהו, נכשלת. והיא מניחה את ידה על כתפו, במבט אסיר תודה, והוא מביט בה, קם על רגליו ונותן לה נשיקה קלה על הלחי, מחייך חיוך קטן, והולך לחדרו. והיא גם תחייך, לא תאמר תודה על הנשיקה, לא כי היא מתעלמת, אלא כי ממשיכה להיות נאמנה לתפקיד שלה במשחק השתיקה, ושניהם יחייכו חיוכים מזוייפים, מסתירים את הכאב בנסיון לעודד את השני, ילכו כל אחד לעולם שלו, הוא לספרים והיא למשקה והם ישברו בשקט, כל אחד לבדו.
ורק הסופר, שכבר לא ממש ילד, צחק בליבו מין האירוניה, ונזכר איך תמיד הוא רק חיכה ליום שהוא יכתוב את אותם הסיפורים הנפלאים שקרא, עם הסוף הטוב שבו כולם מאושרים. אבל עכשיו, הוא יושב עם בקבוק ווסקי ביד ומכונת כתיבה ישנה מולו ורק מביט על הקירות המתקלפים בדירה הקרה, ועל הדף הריק , כאילו כבר את כל הסיפורים היפים כתבו כבר אנשים אחרים. ולו, לו הם השאירו לכתוב על הדברים העצובים, שגורמים לברזי המים בעיניים של אנשים להפתח, על ילד בודד, ואישה עצובה, ומציאות, שנשברת ומתרסקת לאלפי רסיסים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
