דון קישוט

"תראה, אתה נראה כמו בחור נחמד. אחד שלא עשה בעיות". החוקר התקרב אלי והוציא תמונה מתוך הכיס. "ביום של המקרה, אתה היית בדייט עם הבחורה הזאת?", הוא הניח את התמונה על השולחן. "כן", לא יכולתי שלא לחייך. הוא הסתכל שוב על התמונה "אתה יכול להסביר לי למה אתה מתעסק בשטויות כאלה, כשאתה נמצא עם מישהי כזאת?". הסתכלתי ישר אליו ואמרתי "עשיתי את זה בשבילה." הוא לא הסתיר את מבטו המופתע. "אתה אומר לי", הוא נשען על השולחן "שכיבית את השמש, בשביל להרשים בחורה?".

בפעם הראשונה שכיביתי את השמש, זה באמת לא היה בכוונה. זה היה בצהריים, אחרי שחזרתי מבי"ס והייתי ממש רעב. ניסיתי להכין לי מנה חמה, והרתחתי מים בקומקום, אבל פתאום היה קצר. יצאתי לארון חשמל לבדוק מה בדיוק קרה, לא שבאמת הבנתי בזה משהו. היה שם אולי מאה כפתורים, ולא היה לי שום מושג מה מפעיל מה, אז פשוט התחלתי לבדוק אותם אחד אחד. לחצתי על כל הכפתורים בלי שאף אחד מהם עשה משהו. כבר חשבתי לוותר על כל העניין, עד שראיתי למטה כפתור עגול שחור קטן שמסובבים. הוא נראה מוחבא, כאילו שמו אותו שם בטעות. ניסיתי כבר הכל, ועוד כפתור לא יזיק. סובבתי אותו, וישר נכנסתי ללחץ. פתאום ברגע הכל היה חשוך, ואני לא מתכוון רק במסדרון, אלא הכל, שחור לגמרי. סובבתי אותו בחזרה והאור נדלק. בדיוק באותו רגע יצא יוסי, מהדירה ממול. היא היה ערס צעצוע כזה , תמיד הלך עם הגופיות סבא שהראו את כל השערות שלו בחזה. אמא תמיד אמרה שהוא פרזיט, ואם הוא מצליח לקנות דירה  לבד זה בטח אומר שהוא פושע. הוא חייך אלי חיוך מתנשא עם השן זהב שלו, וירד למטה במדרגות כשהריח של הסיגרות שלו ממלא את המסדרון. בסוף מצאתי מתג אחד גדול באמצע שעבד. חזרתי הביתה, שכמובן היה ריק, אמא בעבודה, ועל אבא בבית לפני עשר בלילה אין בכלל מה לדבר. התיאבון כבר עבר לי, פשוט נפלתי על ספה והדלקתי טלוויזיה.

"שלום רב צופים יקרים אנחנו כאן במבזק מיוחד. עשרות טלפונים הגיעו למערכת בדקות האחרונות של אנשים שטענו שראו את השמש נעלמת, וחוזרת  למקומה לאחר מספר שניות"

ישר התיישבתי, ובמשך דקה בהייתי במסך. לא יכול להיות. זה בטוח היה סתם היה צירוף מקרים ולא יותר, אין בזה שום הגיון בעולם, שהמתג הזה שם קשור לשמש? שטויות. אבל בכל זאת, אולי כדאי לבדוק, רק להסיר ספק. יצאתי שוב למסדרון, הפעם עם פנס ביד. סתם שיהיה. פתחתי את הארון באטיות, והסתכלתי על הכפתור. זה סתם כפתור קטן, טיפשי שבכלל לחשוב שיש לדבר הקטן הזה קשר לשמש. סובבתי אותו באיטיות, ולאט לאט בחוץ התחיל להחשיך יותר ויותר, והאור התחיל להעלם, עד שבסוף היה חושך מוחלט. הסתכלתי מהחלון, וזה נראה כאילו עכשיו לילה, הנשימה שלי כמעט ונעצרה. התחלתי לסובב אותו בחזרה, בקצב לא אחיד, ובחוץ הלך והתבהר לפי כמה סובבתי. בסוף החזרתי את השמש למצב שהיא הייתה קודם, והסתכלתי שוב על אותו מתג. עכשיו כבר ידעתי בוודאות. בארון חשמל שלי, יש כפתור שמכבה ומדליק את השמש.

כבר למחרת זה היה בכל העיתונים. מדענים טענו שזה נראה כמו ליקוי חמה כפול, משהו שקורה פעם במיליוני שנים והם לא צפו אותו, ואחרי יום כולם כבר שכחו מכל הסיפור. אני נראה לי הייתי הבנאדם היחיד בעולם שידע את האמת. אבל הגעתי למסקנה, שחבל סתם להלחיץ את כולם, ונשבעתי שאני בחיים לא אגע במתג הזה יותר, אבל כשגיליתי שנועה עוזבת, ידעתי שזה הסיכוי היחיד שלי להשיג אותה.

נועה בכלל לא סיפרה לי בעצמה שהיא עוברת לעיר אחרת, שמעתי את זה במקרה מאיזה חברה שלה. אבא של נועה עבד בצבא, והם עברו לעיתים די קרובות. תמיד ידעתי שזה יגיע מתישהו, למרות שתמיד קיוויתי שהיא תשכח שהיא צריכה ללכת, ותישאר. כל מי שהכיר אותה לקח את זה קשה, חוץ מנועה עצמה. ידעתי שהמחשבה שאני ימשיך עם ההרגשה הזאת של מה אם היה קורה בנינו משהו, תרדוף אותי. ועדיין, פשוט לא היה לי את האומץ לעשות משהו. אבל כשהגיעה העבודה בהיסטוריה משום מקום, ידעתי שזאת באמת ההזדמנות האחרונה שלי. היסטוריה היה המקצוע היחיד שלא נכשלתי בו, את האמת אפילו הייתי טוב בו, וגם נועה ידעה את זה, וככה שלפני שהמורה הסביר את החומר היא כבר זרקה לי פתק "זה דייט." הסתכלתי אליה והיא חייכה. זה באמת יהיה דייט חשבתי, הדייט הכי מדהים שהיה לה, בכלל בלי שהיא ידעה. נועה הייתה מהבנות ההן, שמספיק רגע אחד לדעת שאתה מאוהב. אני ידעתי, ביום הראשון שלי שפגשתי אותה.

זה היה בוקר נוראי. כל הבית עדיין היה כולו בתוך הארגזים, אמא צעקה בטלפון על חברת ההובלות, ואבא היה עסוק בלהיות אדיש אחרי הריב שלהם מאתמול. היום הראשון שלי בבי"ס החדש, והם שכחו. את הסנדוויץ' הכנתי לבד, אפילו לא אמרתי להם שלום, רגשות אשמה זה הדבר האחרון שהם צריכים ממני כרגע, פשוט יצאתי מהבית. אחרי רבע שעה של הליכה, הבנתי שאין לי בכלל מושג איפה בי"ס. לא ידעתי מה אני עושה, אבל אז ראיתי אותה. את האמת, ראיתי רק את המאחורה שלה, נכנסת לאיזה רחוב צדדי, אבל הייתה לה חולצת בי"ס, אז החלטתי פשוט לעקוב אחריה. שמרתי ממנה מרחק, כאילו שהייתי באיזה מבצע צבאי, עד שפתאום בפנייה לרחוב ראשי איבדתי אותה. מצאתי את עצמי תקוע באמצע עיר שאני בכלל לא מכיר, בלי לדעת איפה אני, איפה הבית.  פתאום שמעתי קול מאחורי. "יש סיבה מיוחדת שאתה עוקב אחרי?". הטון היה מין טון שאי אפשר להסביר. לא מתוך כעס, אלא כמעט חמלה. הסתובבתי אליה. בקול רועד הסברתי לה שאני מנסה להגיע בי"ס, כשתוך כדי אני מתחיל להבין כמה היא יפה. היא צחקה, אמרה שזה בכלל לא הכיוון, היא בכוונה רצתה לבדוק אם אני עוקב אחריה. "אני פשוט תלמיד חדש". כנראה נראיתי ממש חסר אונים, כי היא רק חייכה אלי בחיוך עדין, "זה בסדר, יש דברים שמסובך מידי להסביר. טוב אז יאללה, בוא איתי אם אתה רוצה להגיע." מלמלתי לה תודה, והלכתי אחריה. היא הלכה מהר ואני ניסיתי לעמוד בקצב אבל היא אמרה שנספיק, היא שאלה אותי מאיפה באתי ואמרה לי שאנחנו באותה שכבה. אני עדיין הייתי בשוק כזה, ורק עניתי לה תשובות קצרות טיפשיות כאלו. בסוף עברנו הגענו למין פארק כזה, שכולו מלא ממטרות משפריצות, וישר מולנו עמד הבי"ס, בדיוק כשהצלצול צלצל. "טוב תקשיב, בעיקרון יש עיקוף של חמש דקות, אבל לא נספיק, אין ברירה." היא התחילה להתקדם לממטרות, ואני פשוט עמדתי שם. היא הסתכלה אלי, ולקחה לי את היד "נו בוא, יהיה כיף." היא פשוט משכה אותי. התחלנו לרוץ לתוך המים, נרטבנו לגמרי תוך שנייה. היא חייכה אלי עם אותו חיוך, ואני, אני כבר הייתי מאוהב.

בסוף איחרנו, אבל זה כבר לא היה משנה. "טוב, אני אכנס לכיתה". היא אמרה, ואני רק הסתכלתי לתוך העיניים הירוקות שלה, ואמרתי תודה. היא התחילה ללכת, ואז הסתובבה ואמרה שקוראים לה נועה. "ערן" עניתי לה. "טוב סבבה ערן, אם יש לך בעיות, תגיד לי, אני יודעת איך זה לעבור למקום חדש". לפני שהספקתי לומר שוב תודה, היא נתנה לי נשיקה על הלחי. כשהגעתי לשיעור, הדבר הראשון ששאלתי את תמיר, הילד שהמורה הצמידה לי, היה על נועה. "מצאת לך בחורה להתאהב בה. חכה, יש מספיק בתור". מאז אני ונועה שמרנו על קשר קרוב-רחוק כזה, היא עם החברות שלה, ואני עם החברים שלי. פעם בכמה זמן היינו נפגשים אצלי על הגג, היא הייתה מספרת לי על עוד איזה בן שמשחק איתה, ואני הייתי מספר לה על הבחורות שאני הייתי איתן. עם כולן זה תמיד נגמר מהר, פשוט לא יכולתי לאהוב אותן באמת, תמיד הייתה מישהי אחרת שרציתי. ככה זה המשיך, אני הייתי בשבילה עוד ידיד, והיא הייתה האחת שלא יצא לא מהראש.

כבר עברו שבועיים מאז שכיביתי את השמש, ומחר הייתי אמור להיפגש עם נועה. שמועות התחילו לרוץ בקשר לשמש, שזה לא באמת היה ליקוי חמה. אחרי כמה ימים גם פורסם תחקיר בעיתון, ויותר ויותר מדענים טענו שזה לא היה ליקוי. יום אחרי איזה ארגון טרור לקח אחריות על העלמת השמש, ואנשים כבר התחילו לפחד. המשטרה הוציאה הודעה רשמית שהיא חוקרת את הנושא, ושיש התקדמות בחקירה, והם אפילו העמידו תצפיתן בכל רגע למקרה שהשמש תנסה להעלם. כולם דיברו על זה, ואני היחיד שידעתי שזה שבסך הכל מתג שנמצא בקומה רביעית במרד 7, שכיבה את השמש. ידעתי שאם עוד פעם אני אכבה  את השמש, כולם יכנסו לפאניקה, ואולי אפילו יתפסו אותי. אבל המחשבה של לאבד את נועה, זה פשוט היה משהו שלא יכולתי לעמוד בו.

באותו יום מישהו צלצל בדלת. דרך העינית ראיתי את יוסי מהבית ממול. הוא עשה לי   צמרמורת. למרות שהסתכלתי בעינית, זה נראה כאילו הוא הסתכל ישר אלי. פתחתי את הדלת לאט, והוא פשוט נכנס בלי לשאול והתחיל להסתובב בבית, ביד השמאלית הוא החזיק סיגריה ועם הימנית התחיל לגעת בכל מיני חפצים. בסוף הוא הגיע לסלון , הוציא את המצית והביט דרך החלון. שלוש שנים אנחנו שכנים, וזה הפעם הראשונה שהוא נכנס אלינו. אזרתי אומץ, אמרתי לו שאני לבד בבית, ושאם הוא צריך את ההורים הם יחזרו מחו"ל רק שבוע הבא. הוא הסתובב אלי "שמעת על השמש?", הוא התחיל להתקרב אלי, רק עכשיו הכל התחבר לי.  אמרתי לו ששמעתי על זה משהו בטלוויזיה, לפחות לא שיקרתי. הוא נשף עלי את כל העשן סיגריה שלו. "כמה אתה רוצה בשבילה?". לא ידעתי אם השתעלתי מהעשן או מהשאלה. "על מי?". הוא אמר להספיק להיתמם, והוא יודע שאני קשור למה שקרה לשמש, כבר על ההתחלה הוא קלט אותי "תאמין לי, אני ישלם לך הרבה מאד כסף אם תסביר לי מה עשית שם עם החשמל, למה טכנולוגיה זה לא הצד החזק שלי." הוא באמת היה טיפש. הדבר האחרון שאני צריך שבנאדם כמוהו יתחיל לשחק עם השמש. הסברתי לו שבאמת אין לי מושג על מה הוא מדבר, וגם אצלי טכנולוגיה זה לא משהו. הפתעתי את עצמי שהוספתי הערה כזאת. הוא הסתובב ושם את היד שלו על הכתף שלי, והביט החוצה. הוא התחיל להסביר לי שאני צריך לחשוב ביזנס, ואני יכול לעשות מזה הרבה כסף, עסק ענקי של שמש בהזמנה אישית, יש לזה שוק. הדבר היחיד שעבר בראש היה נועה, ושרק בשבילה אני אכבה את השמש. "טוב תקשיב, אני לא יכול לעזור לך, אז אני מציע שתעזוב". לא היה לי מושג מאיפה היה לי את האומץ להוציא את זה, אבל ברגע שראיתי את ההבעה שלו התחרטתי. הוא לחץ חזק את הכתף שלי "תקשיב טוב ילד, אני ייתן לך לחשוב על זה קצת אני יודע שתקבל את ההחלטה הנכונה. תאמין לי, למצוא אותך זה לא בעיה בשבילי." הבטתי בו ושתקתי, והוא יצא באיטיות דרך הדלת. "אגב", הוא צעק מהמסדרון. "בית יפה". סגרתי את הדלת, והבטתי דרך העינית, עד שהוא נעלם לתוך הדירה שלו.

בבי"ס פגשתי את תמיר. "שמעת על השמש? אני אומר לך, זה בטח חייזרים. בטוח". לא ממש הקשבתי לו, רק הייתי עסוק בלחשוב מה אני עושה מחר. לא יכולתי לכבות את השמש. כל העולם מדבר על זה, המשטרה עסוקה רק בתיק הזה, ויוסי נמצא דירה ממול. זה יהיה מסוכן מידי. "אני אומר לך, השמש נעלמת, אתה הולך להתחיל עם נועה, העולם משתגע". אין ברירה, אני פשוט יצטרך להסתדר בלי השמש. "טוב נו מה אתה כזה, אבל זכור, סמס ברגע שאתה עושה אותה".

על הגג היה ממש חם, הרגשתי כאילו השמש מנסה לצלות אותי כנקמה על שכיביתי אותה. היא כבר איחרה ברבע שעה, אבל ברגע ששמעתי את הצעדים שלה מאחורי שכחתי הכל. כבר זיהיתי בעל-פה את הצליל של הצעדים שלה. היה לנו משחק כזה, כל פעם שהיא באה לגג, היינו מסתכלים למטה על האנשים, בוחרים אחד, וממציאים לו חיים. האיש היום דווקא לא היה כזה מאושר. היה לו בעיות בנישואים, והוא לא ממש אהב להיות סוכן ביטוח, זה די ביאס אותנו. שאלתי אותה אם זה נכון שהיא עוזבת, והיא אמרה שכן. "עזוב, שמור את המבט העצוב שלך לאחת ששווה אותו." היא חייכה, וגם אני כמעט. מאז שהכרתי אותה חיכיתי לרגע הזה, ופתאום שהוא הגיע, כל מה שהעברתי לעצמי בראש, על מה אני יגיד לה, ואיך זה יקרה, הכל נעלם, ודווקא היום הייתה שתיקה מביכה. הוצאתי את הספר מהתיק, "ככה אתה מתנהג עם בחורה בדייט? לומד איתה היסטוריה?" היא אמרה. ציונות מדינית, באמת שהיה הדבר האחרון שעניין אותי באותו רגע, אבל בלי ששמתי לב, כבר כמעט סיימנו את העבודה. אני בחיים לא אתחיל  איתה ככה סתם. אני אכבה את השמש, רק קצת, באמת אף אחד לא ישים לב. "אני חייב להראות לך משהו". אמרתי את זה בלי קשר לכלום, והיא הסתכלה עלי במבט מוזר, היא בכלל לא הבינה מה אני רוצה, זה באמת לא משהו שמתאים לי לעשות. ביקשתי ממנה פשוט להישאר שם ושאני אחזור תוך שנייה. ככל שהתקרבתי לארון חשמל הלב שלי הלך ודפק חזק יותר, אני רק ארשים אותה, וידליק את השמש חזרה. לקחתי נשימה עמוקה, וסובבתי את הכפתור. עכשיו אני  לא אוכל להאשים אפילו את השמש.

עליתי לאט לאט על המדרגות, למרות שהרגשתי די בטוח בחושך. היא עמדה שם, עם עיניים חולמניות שהביטו אל הכוכבים, ולא ידעתי מה היה יותר יפה, היא או הכוכבים. טוב, בעצם כן ידעתי.  התקרבתי אליה מאחורה בשקט ולקחתי לה יד "עכשיו זה דייט?" שאלתי. היה כל כך חשוך, עד שהשמיים היו לבנים מהאור של הכוכבים. היא הסתובבה אלי לאט, עם אותו חיוך עדין שכבר ראיתי פעם. "ערן, זה באמת רומנטי". באותו רגע כבר חשבתי איך אני הולך לנשק אותה, "אבל זה לא נראה לי מתאים כרגע." שתקתי. היא אמרה שזה באמת חמוד מצידי, שהדלקתי לה את הכוכבים והכל, ושהיא באמת מחמאת מזה ומעריכה את ההשקעה אבל היא לא סגורה על עצמה כרגע. היא דיברה, ואני רק שתקתי, לא בטוח אם בכלל הקשבתי. לא הרגשתי כלום באותו רגע, הייתי על אוטומט. "טוב, לפחות ניסיתי." העליתי איזה חיוך מזויף ששמרתי לרגעים כאלו, הוא לא היה אמין במיוחד. עזבתי לה את היד בעדינות, ופניתי לכיוון המדרגות. "לאן אתה הולך?" היא שאלה. הסברתי לה שאני די צריך ללכת להדליק את השמש. "תשאיר, דווקא נחמד ככה". לא היה לי סיבה אחת טובה לא להדליק את השמש. העולם כולו נכנס ללחץ, המשטרה תתפוס אותי על בטוח, אלא אם יוסי כמובן לא יספיק קודם, וזה  הכל בשביל אחת שהרגע אמרה לי שהיא לא רוצה אותי. לא היה לי שום סיבה להשאיר את שמש כבויה, ועדיין, חזרתי אחורה והתיישבתי לידה.

לא יכולתי לתאר סיטואציה גרועה יותר, ואולי בגלל זה כל המחסומים נעלמו, ופתאום השתחררתי, הייתי אמיתי. סיפרתי לה דברים על עצמי שלא חשבתי שאני יגיד בחיים, על ההורים, על עצמי, אפילו עליה דיברתי. גם היא, כאילו בפעם הראשונה שהיא הורידה  קצת מהשכבת השלמות שלה, והראתה את הסדקים. לא ידעתי שהיא מפחדת לעבור למקום חדש, או שהיא אף לא באמת אהבה אף אחד מהבחורים שהיא יצאה איתם, שהיא הרגישה שזה תמיד זה היה יותר קשור אל עצמם וחברים שלהם מאשר אליה. הרגשתי מה זה רע עם עצמי באותו רגע, מזל שלא סיפרתי לה על הסמס שהבטחתי לתמיר. היא שאלה אותי אם אהבתי פעם מישהי, אבל באמת אהבתי. הסתכלתי אליה, אל תוך אותן העיניים החולמניות שלה. "פעם אחת" לחשתי לה. השפתיים שלנו לא היו צריכות להתקרב הרבה, עד שהן נגעו זו בזו, והתנשקנו. ככה נרדמנו על הגג.

קמתי כשהיא לידי, עדיין היה חשוך לגמרי. למטה היה רעש מטורף. מכוניות צפרו, אנשים צעקו ברחובות. הבטתי בה, אני לא יודע כמה זמן, עד שהיא פתחה קצת את העיניים, היא חייכה אלי. "חשבתי שכשאמרת שאת לא...." היא הניחה את האצבע שלה עם השפתיים שלי. "יש דברים, שמסובך מידי להסביר". חייכתי אליה, ועצמה את העיניים.

החוקר הסתכל עלי. הוא גירד את המצח, "דבר אחד, אני לא מצליח להבין." הסתכלתי אליו "למה, אחרי שכבר נראה ללא ספק שהצלחת להרשים אותה, השארת את השמש כבויה?" אפילו לא הייתי צריך לחשוב.

הסתכלתי על השעה. כבר הבוקר. פתאום הבנתי למה כל הרעש למטה.  הייתי חייב להדליק את השמש.  ניסיתי לקום, אבל היא חיבקה אותי חזק מידי. ואז הסתכלתי על הכוכבים שוב, הם פשוט עמדו שם. הרגשתי כאילו כל העולם נעצר בשביל הרגע הזה. ואז חשבתי, שאם אני הצלחתי לחכות כל כך הרבה זמן לרגע הקטן הזה, אני חושב שהעולם יוכל גם לחכות עוד קצת בשבילי.