יבוא יום וכולנו נמות,אולי ישארו כמה חארות שימשיכו שושלת חארות נוספת,אבל למי אכפת?!

והנה אני פותחת עוד פוסט "אופטימי" ביותר,ורע לי,למי אכפת שרע לי?! והראש שלי לאט לאט מתמלא מחשבות אובדניות שחלק מהן כוללות מה שרוב האנשים הדיכאונים חושבים להם מידי יום,אם אני אמות או נלך על משהו פשוט יותר אפצע כמה אנשים באמת יבוא לבקר אותי?! ושוב את מי זה מעניין?! אני מודה שפוסטים דיכאונים יש כמעט בכל בלוג שתכנסו אליו וזה משעמם לשמוע על כמה אנשים מדוכאים,ומראים את זה לעולם,אבל אין לי כוחות לדבר עם אנשים על זה,ובטח שלא לכתוב את זה על דף כי הכל מתבטא בשירים עלובים שאני זורקת לפח אחרי שסיימתי לשיים את הנקודה האחרונה בבית האחרון,אז בלוג זה המוצא האחרון כנראה.

קובית קרח,

האופטימיות תנצח!