עובר עליי יותר מידי דברים מתסכלים לאחרונה,וזה כל כך משפיע בשלב כלשהו שהפכתי להיות "חולה" ומרותקת למיטה.

הייתי בראשון סופ"ש שעבר להגיד שנהנתי אני לא יכולה לומר,חלק מהסיטואציות שהיו שם נכנסו לרשימת התסכולים שלי,וממש בא לי לכתוב על זה,אבל אני לא חושבת שמגיע לזה מקום פה,ובכללי אני לא חושבת שמגיע לזה מקום ברשימת התסכולים שלי,כי אני לא עשיתי כלום רק אמרתי מה הכאיב לי,ואני לא מצפה לרחמים עצמאיים,אני יודעת מה עשיתי,ולמה עשיתי את זה אפילו שנכלל בזה לאבד כמה אנשים,ואדם אחד שהיה מאוד משמעותי בחיים שלי עד לא מזמן.

אין לי רצון להפסיק לחיות,להיות אובדנית,וחסרת מטרות אני יודעת מה אני יכולה לעשות,ואני חזקה,כן,אני בחורה חזקה בעלת שאיפות לעתיד,שום דבר לא יעצור אותי מלהגשים אותם שום אהבה נכזבת,איום של אויב ובטח שלא אחד מאותן מפלצות.

אתמול חברה שלי הוציא אותי משיעור מת' בואי מהר צריכים אותך,וכמובן שאני נענתי בחיוב,והלכתי מהר לאצטדיון ספורט שם חיכו לי שני המורים לספורט אחד מהם לא היה מוגדר,והשנייה היא דווקא המורה שלי לספורט רק הגעתי שאלה אותי "מה קורה? איך אני מרגישה?" (בלה,בלה,בלה) ביקשתי ממנה להגיע לפואנטה כי אני ממש ממהרת לחזור לכיתה (סתם תירוץ עלוב לכך שכל התלמידים שישבו בספסל בהו בי כאילו הייתי איזה קוף בספארי וזאת הייתה סיטואציה לא נחמדה) ואז השאלה עלתה :"רציתי לשאול אם במקרה את רוצה להכנס לתחרות אתלטיקה" אני אומר את האמת אין לי מושג מאיפה היא נפלה עליי אפילו שאני מצטיינת בספורט,שאלתי אותה מה היא רוצה שאני אעשה היא הגיבה בחיוך ואמרה "להדוף כדור ברזל" כמובן שבעיסקה הזאת נכללו המון אימונים,השלמות חומר וכו' וכו' האמת שבראש לא חלפו לי בעיות בנידון,אז פשוט הסכמתי ככה יצא שאני הולכת להשתתף בתחרות הארצית לאתליטקה בחיפה.ככה שזה ממש הזוי.

קובית קרח,

אתלטית מתוסכלת.