ברגע שהרחתי את החולצה המרדימה שלו,שוב העיניים תקפו את הלחיים שלי בדמעות,והוא עזב רק היום בבוקר לבסיס.

התחלתי לעודד את עצמי בכמה דברים:בעצם קיומו,בחיוך שלו,בריח שלו,ובהומור חתונה שלנו.

מגוחך ?! לא?! התחלתי לטעות לעצמי אני עוד מעט רק בת 18,וכבר מתחילה לחשוב על ילדים,וחתונה,ודברים פסיכים.

שדיברתי איתו הוא טען שזה נורמלי,התוודתי לפניו שהוא החזיק את התינוקת באותו יום דמיינתי אותנו,כן,כן,אותי ואותו בבית משלנו מתחתנים ישר לאחר הצבא,ולאחר כמה שנים מביאים ילד,באותו רגע של דמיון שהיה משאלת המציאות שלי רציתי לבכות,כי חשבתי על כמה אני לא בסדר,ושאני מפחידה,ובטח גם מרתיעה אותו אם אני אספר לו,אבל להפתעתי דווקא זה לא היה מרתיעה,והוא הבין אותי,הוא אמר,ואני אצטט : "אני לא כמו כולם".הוא צודק.

אהובי לא כמו כולם,הוא אחר,הוא חכם יותר,אוהב יותר,הגיוני יותר,דואג יותר,וכמו פנטזיה של כל אישה שם לב לפרטים היפים והקטנים שבך,שאת בעצמך לא שמת לב,אני בחורה מאושרת.

רק העצב שבסיפור הוא שהמציאות שלי ושלו קשה יותר,לא בטוחה לשנינו,ובעצם מה שחשבתי יותר,שברגע שאני והוא נתחתן,אני והוא נפטר מכל הצרות ניהיה ביחד במעגל סגור משלנו,עם 4 קירות וכלב משלנו,בלי אנשים שלא עושים לנו טוב,שהקשו עלינו,הדמיון הראה לי מציאות עתידית טובה יותר,אבל אני אשתוק,ולא הזכיר את זה יותר,אני אוהבת אותו מידי בשביל לגרום לו לפרנאוידיות ולחץ ממני.

תוריק,שומרת על היקר לה מקרוב.