"נשאר ידידים" שתי מילים כל-כך טיפשיות.בחיי.אחרי שאהבה נגמרה איזה ציפיה יש לזוג שתהיה התמשכות לקשר?

 תמיד יש את הצד הפגוע,והצד ששם זין על מה שהיה. כנראה שרק אני רואה את זה בצורה ברורה,ומאוד חדה תמיד האמנתי ש"נשאר ידידים" עובד. עד ל-2 מערכות יחסים האחרונות שלי,שהשם שלי נחתם איפשהו במוח בפינה חשוכה לא כל-כך צמודה לרגשות. אני לא בחורה של ציפיות,אין לי ציפיות לכלום,ומאף אחד,כי כמובן שלכל אחד יש אינטרסים משלו.

לפעמים אנשים מזכירים לי קבוצות אינטרס שלמות-קבוצות בעלות מכנה משותף שפעולות למען הגשמת האינטרסים שלהם.

ככה שהמשפט "נשאר ידידים" נשמע לי משפט מיותר,וחסר כוונות הוא יותר מעיד "על היה,וטוב שהיה" או "אולי ניפגש בעתיד ואני אנסה לזכור שאהבתי אותך פעם".אז יכול להיות שנגמרת האהבה רוב הדברים מבוססים על אשליות של המשכיות?

קובית קרח,מערערת.

אני מסכמת.החלטתי לסכם.

זה התחיל ככה נחמד כזה בלי יותר מידי התרגשויות חדשות הכל היה רגיל למדי המשפטים "התגעגעתי אלייך" ו- "לאן נעלמת?" נזרקו באוויר,לאחר מכן בא הדף של נשיקות וחיבוקים,ואז באו אנשים,ועוד אנשים היינו חמישים בלי להגזים,וכולם היו קשורים אליי בדרך ישירה או עקיפה,ופתאום הופיעו החברות הכי טובות של החבר'ה השתייה והניקוטין. אני רגילה,וכבר לא משנה לי שהם במצב של מכורים.גם אני התפנקתי בבקבוק בירה,ושלוק קטן של וודקה,ואז עוד חצי בירה,ואחרי זה הבחור מאחור אמר לי שלום,השני ניפץ בקבוק של בירה על המנורה שהייתה לידי,והשלישי החליט לרקוד איתי ריקודים סלונים כי הוא "לומד".טוב ערס טיפוסי אני חסרת ציפיות מהחרא הזה (סליחה על הביטוי).היה רגעים של מצוקה,ולסביבה לא היה אכפת כל אחד היה עסוק בעולם שלו,לא ראו שאני במצוקה,ועד שראו היה מאוחר מידי הסתדרתי לבד.כאב לי לראות שזה מה שנהיה מהאנשים שכל-כך אהבתי שכולי הייתי מלאת ערכים כלפיהם וחיבה.כואב.

אבל אין מה לדאוג לבסוף היה סוף טוב. רק אחרי שזה שמעניק לי שעות נתן לי חיבוק.

קובית קרח,

פגועה ממפלצות,ונאהבת ע"י אדם אחד.

אמא שלי החליטה שאני זקוקה לאהבה.

אמא שלי מייעצת לי איך לבחור את הגבר.

אמא שלי מזהירה אותי לפני מוקש.

אמא שלי מצדיקה אותי.

אמא שלי נותנת לי נשיקה לפני נסיעה ארוכה.

אמש שלי עשתה קעקוע.

אמא שלי במשבר גיל ה-40.

אמא שלי מדאיגה אותי.

יש כמה וכמה סוגים של אנשים אלה שמתחייבים לנורמות,זורמים עם זרמי האוכלסיה,אלה שבספק שצריך לחיות על גלגלי החיים,גם קיימים כמה שלדעתם למרוד זאת דרך חיים,ואז פשוט למחאות על הכל,אבל יש אותו,אותו אחד שתופס חלקים בחיים שלנו חבר או חברה טוב/ה ככה שאותו אחד רואה אותך ומחייך,ואתה לאט חושב שיש משהו יותר מזה כך שבאותו רגע אתה שוכח מסוגי האנשים שקיימים בעולם וכולך במחשבות כל-כך חיוביות שאין לך כוח אפילו לערער על מי הוא? מה הוא? וזה היה יכול להיות כל-כך פשוט ונחמד עם אנשים היו פשוט מחייכים,אבל המציאות נכנסת,ומכה בנו,ומוכיחה על כמה כל אחד מאיתנו יכול להיות היצור הכי מכוער שקיים בעולם,אבל בצורה כלשהי אנחנו גורמים אושר לאחרים.

אז כנראה שככה אנחנו מתקיימים שאנחנו אלו שמפתחים את האנושות למה שהיא.