אחרי העבודה לקחתי את המטרו לפארווי דה סן ז׳יל לפגוש את אזרה, הכוריאוגרפית הספרדייה המטורללת, וחיכיתי לה מחוץ לבאר. זה הבאר האהוב עלי בעיר, נראה לי, כולו עשוי מעץ, מגישים שם בירות שונות ולימונדה מצויינת שנקראת שם סיטרונד. לבאר יש שם פלמי אבל כולם בו מדברים צרפתית. והבארמן מבקש שאזכיר לו איך אומרים תודה ובבקשה בעברית, וכעבור שעה אומר שהוא שכח, וכעבור שעתיים הוא אומר לי תודה! בחיוך רחב וקריצה של בדקתי בגוגל.

חניתי את אופני המירוץ האדומים הנוצצים שלי מחוץ לבניין משרדים באיזור האיחוד האירופי וכשבאתי לקחת אותם כעבור חמישה ימים הם היו שם שלמים  וללא פגע.

בבאר בפארווי יש איש מבוגר עם קוקו אפור, לבוש חליפה, חליפה יומיומית, בצבע חום בהיר, ועם זאת, חליפה. הוא יושב שעות בשולחן מרכזי ומצייר במחברת. כל כולו אלגנט וכשהצצתי מהחלון מכיוון הרחוב ראיתי שגם הציורים מוצלחים. הוא לבד ולא מחכה לאף אחד וגם לא שואלים אותו. הבארמן החייכן שואל אותי אם אני מחכה למישהו ואני באמת מחכה. בחור צעיר עם קוקו ואוזניות מדבר אלי במבטע פריזאי כבד שפתיים ושואל מה אני עושה. אני אומרת לו בצרפתית מבויישת שאני מחכה למישהו והוא אומר שקוראים לו בסטיאן, כשם אהובי הנמצא בארץ אחרת.

בימים אני זזה לאט לאט ועסוקה בחיפוש אמצעים: דבק לכריכת ספרים, הארי פוטר 6 בצרפתית, מישהו עם כלים לעבודה בעץ, מישהו לדבר איתו, מישהו לטייל איתו בפארק, כפפות. דברים שהם ברורים מאליהם במקומות מוכרים. פה הכל הרפתקאה, אבל הרפתקאה מעייפת.

דירת הסטודיו הקטנה שלי לא מבודדת מרעש, והשכנים רועשים נורא. סבסטיאן ילד הפח מהדירה למעלה שהיה מקשיב להבי-מטאל מכוער ושותה וויסקי בלילה בחברת נערים בלגים ארוכי שיער ובעלי פנים מחוטטות. איסמעיל שהחליף אותו הוא שקט יותר ועובד בשינוע מוצרים לסופרמרקטים בין שבע בבוקר ועד חמש בצהריים. הוא צעיר וביישן ושמן, נדמה לי שהוא אוכל רק המבורגרים, והוא דופק על דלתי להודיע שהוא נוסע לצרפת לסופ״ש. השכן מלמטה הוא מצרי ומדבר רק ערבית-מצרית והולנדית-פלמית. הוא מעשן נרגילה ומדבר בטלפון בקול הרם ביותר ששמעתי, בכל לילה בין שתיים עשרה לשלוש. בימים הוא בא-והולך, מאונן, נדמה לי, מבשל.

אף אחד לא בא לדפוק על דלתי להגיד היי, להביא בירה, לקחת אותי לסיבוב. אני עושה את זה אצל אחרים, בגעגוע עמוק לתל אביב. בימים מסויימים נראה לי שאני מחכה. אני מתעוררת בבוקר ומחכה לסיבה הטובה לצאת מהמיטה. ומחכה למכונת התפירה שתחזור מתיקון (כבר נתתי אותה לפני יותר משבוע ועוד לא שמעתי כלום), מחכה לרגע להתחיל לכתוב, או להתחיל אפילו לחשוב. ״היום אני אחשוב על הרעיון של דימויים-מושגים״.

ואז כותבת:

–למידה. מהו בית ספר? מקום שבו לומדים. מקום שהוא אולי מבנה, איזור תחום שמתרחשת בו למידה, שמופק בו ידע. אבל לא רק מקום כי אם גם זמן. אירוע. אירוע הלמידה. חינוך הוא לא משהו שבהכרח תחום באמצעות קריקולום, באמצעות תוכנית לימודים, אלא זמן שבו קבוצה של אנשים, קהילה, הנאספת מתוך ולשם הסכמה על רגע שבו למידה יכולה להתרחש. פרפורמנס הלמידה. מהו רגע הלמידה? מהו אירוע הלמידה? רגע שבו ידע נמסר באופן מסוים על ידי בעל אסמכתא? הרגע שבו ידע התקבל או ״הובן״ ? מהם הרגעים האלו ואיך תוחמים אותם?

וממשיכה: הפסקתי לכתוב. היום יום רביעי. אתמול היה בסדר. דיברתי בסקייפ עם בסטיאן.

יש לו יום הולדת 30 בעוד פחות משבועיים ונחגוג ביחד בז׳נבה. קניתי לו בקבוק וויסקי יקר והתכוננתי לרקום לו על חולצה. מחכה למכונת התפירה שתחזור מתיקון. כאמור. תירגמתי לו מאמר שלם מעברית לאנגלית והוא עוד בכלל לא קרא אותו. לא מצא זמן לקרוא את מה שתרגמתי לו במיוחד. לא שזה ארוך נורא. כמעט שבוע עבר מאז שתרגמתי. ואני מרגישה דחויה ועצובה. הוא עסוק בלמיין את הקופסאות שלו בסטודיו. ואומר שהוא משועמם. ושרק מחכה שאבוא. אבל לקרוא את מה שאני כותבת הוא לא קורא ולכתוב לי בוקר טוב בבוקר הוא לא כותב ולענות ביותר ממילה להודעות שלי הוא לא עונה. ובסקייפ הוא מחייך ומהנהן ומצהיר הצהרות אהבה. והראש שלי נדלק וכובה כמו פנס מהבהב. אוהב? לא אוהב? אני נשארת? אני הולכת?

בעבר נראה לי שחיפשתי התפוצצות של צבעים, צורות, דימויים, קרבה, טעם, צליל. דבש ניגר. חלמתי על פרי הבוקע מפרי הבוקע מפרי הבוקע מפרי והפירות מלאי מיץ וטעם, בלתי מוכרים, מפיצים זוהר נוגה כמו בתיאור הפירות מיער החושך של בסטיאן בלתאזר בוקס, בוקעים זה מתוך זה כמו טוטם פסיכאדלי הנוצר לפי תבנית קצב צוללת-צהובה שכל כולה אומרת: שפע.

היום אני מנסה לצמצם את השפע הזה לסימנים, לתווים שחורים על דף לבן. לסידור דימויים מצויירים בקו שחור דק לצד טקסט בפונט ג׳ורג׳יה 12. זרעי הפירות הן אותיות ג׳ורג׳יה 12. התימצות מעניין אותי, השפע עוד קיים, אבל לא די לי בדבש ניגר.