ערב טוב לכולם,
אני רוצה קודם כל לאחל לכולם הצלחה רבה בתקופת הבגרויות והמתכונות המתקרבת.
היום אדבר על קרן שרת, שגם מוכרת בשם "קרן אמריקה-ישראל".
בגיל 13 ניגשתי לראשונה למבחנים של הקרן הזאת, תחת המורה לצ'לו הראשון שהיה לי בחיים - מישה מילנר.
הלך לי אז די גרוע האמת.
אך בכל זאת קיבלתי את המלגה, להפתעתי המרובה.
יש שלוש דרגות למלגה הזאת - קרן מעודדת, קרן רגילה, וקרן מצטיין.
אני קיבלתי קרן רגילה.
היום, אחרי 4 שנים טובות, ניגשתי בפעם השנייה.
המחבנים האלו קורים פעם בשנתיים לכל כלי.
לפני שנתיים לא יכולתי לגשת בגלל ששנה אחרי זה היה מתוכנן שאני אעבור לגור בחו"ל והם לא מממנים מלגות בחו"ל.
בקיצור,
אחרי עבודה מרובה וקשה של השבוע, בה פיפספסתי הרבה מפעילויות הכיתה ושעות בצפר נסעתי לי לגבעתיים בנהיגתו של אבא שלי, איפה שהתרחשו הבחינות.
הגעתי שעה לפני מועד הבחינה שלי כדי שיהיה לי זמן להתחמם ולהפיג את הלחץ ככל האפשר.
פגשתי כמה חברים קרובים שגם נבחנו באותו היום [כולם צ'לנים] וראיתי שאני האחרונה ברשימה.
מצאתי את הפסנתרנית שלי שגם הגיעה מוקדם למקום והחלטנו לעשות חזרה קטנה יחד.
תפסנו חדר [מעולה, האקוסטיקה הכי טובה שניגנתי איתה בחיי, כל כך נהנתי לנגן שם, זה היה פשוט מדהים] ובאמצע החזרה מישהו פתח את הדלת.
הסתכלתי לכיוונה לראות למי החוצפה להפריע לי באמצע אימון [בצחוק...] והופתעתי לראות את הפרצוף של האחד והיחיד, המורה שלי בכבודו ובעצמו.
כן כן, שמואל מגן עמד במקום.
מסתבר שהוא הגיע לראות את ארבעת התלמידים שלו שנבחנו היום, ואני לא ידעתי שהוא הולך לשמוע אותנו בכלל.
הוא הדריך אותנו קצת באיזה יצירה והזהיר אותי שאני לא אתאכזב שאני אשמע את עצמי באולם הבחינות, כי האקוסטיקה שם הרבה יותר גרועה.
די התאכזבתי שזה לא יהיה ככה "ואני חשבתי שיש לי יום טוב..."
אחרי איזה 10 דקות גם הוא וגם הפסנתרנית הניחו לי לנפשי, להתחמם לי לבדי.
כשהגיע זמן משפט המוות שלי ירדתי למטה במדרגות כדי להגיע לאולם.
שמואל [המורה] חיכה איתי ונתן לי כמה טיפים אחרונים.
אמרתי שלום לשופטים ועליתי לבמה.
הרגשתי שהלב דופק.
כרגיל, אמרתי לעצמי, שוב אני מתרגשת.
כמה שאני שונאת את זה.
הם נתנו לי את האפשרות לבחור במה אני רוצה להתחיל לנגן והחלטתי להתחיל בבאך.
הקשת השנייה נתקעה לי.
אני שמעתי את זה בחריפות יתר.
אני מאוד מאוד מקווה שהם לא.
בסוף היצירה ממש לא הרגשתי שהייתי במיטבי.
הבא בתור היה הקונצ'רטו.
היו לי שם די הרבה פאשלות.
ואחרון היה דווידוף, שזאת יצרה וירטואוזית מהירה.
הדבר היחיד שנשמע לי יחסית נורמלי.
על היצירה הישראלית הם וויתרו.
בטח בגלל שנמאס להם לשמוע את הנגינה הנוראית שלי.
יצאתי לי החוצה, נתתי חיוך קטן לשופטים למרות הכל, כדי שלא יחשבו שאני איזה ילדה ממורמרת.
ואז הגיע המשפט האמיתי.
התגובה של המורה.
מה הוא עשה?
הוא נתן לי נשיקה.
הנשיקה הכי עדינה שקיבלתי בחיי.
הוקסמתי.
אין לי מילה אחרת.
לאחר מכן כמובן שדיברנו על מה שהיה טוב ומה היה פחות טוב, ועל מה עוד צריך לעבוד וכו' וכו'..
בסופו של דבר הוא אמר לי "אני מרוצה"
זה מסוג בני האדם שאף פעם לא יגיד לך מילה רעה למרות מה שהוא באמת חושב, אז אני כבר לא יודעת למה להאמין.
כשאמרתי לו שאני לא, הוא אמר שטוב מאוד שכך, כי אם הייתי מרוצה כבר מזמן לא היה לנו מה לעשות יחד.
ביום שישי, לפני יומיים, הוא עשה לי ולעוד 3 מהתלמידים שלו קונצרט הכנה לקרן.
ניגנתי שם יחסית בסדר.
והיום הוא שוב אמר לי שניגנתי יפה [ביום שישי כאילו].
כשאני אראה אותו בפעם הבאה אני אשאל אותו מה היה יותר טוב, הקונצרט או הקרן ואז אני אדע בוודאות איך באמת הייתי.
2 אנשים כבר אומרים לי שבקרן היה יותר טוב [להפתעתי, כי אני מרגישה הפוך].
אבל הם לא בדיוק צ'לנים מקצועיים אז אני צריכה את הדעה שלו בשביל לדעת.
הקונצרט של שישי מוקלט אבל אבא שלי שכח להחליף טייפ במצלמת וידאו אז הוא לא יכל לצלם היום.
כך שאין לי דרך אחרת לדעת איך ניגנתי חוץ מלשאול את המורה.
כל כך רציתי קרן מצטיינת השנה.
אבל ככל שאני משחזרת דברים יותר אני קולטת כמה שהסיכויים לזה קלושים.
אני אופתע לקבל איזשהו קרן.
במיוחד שהשנה זה קשה יותר מכל שנה, בגלל מצבם הכלכלי הקשה מעט מאוד אנשים יקבלו מלגות.
אחלה זמן לנגן גרוע קמה.
בראבו לך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
