שיווי משקל אף פעם לא היה הצד החזק שלי, מוצאת את עצמי מתאמצת, מועדת ולרוב נכשלת, שוב ושוב עולה על החבל ומנסה ללמוד ללכת בקו ישר לעבר המטרה, אגלי זיעה מתחילים למלא את מצחי, מתעקשת ושוב מאבד הריכוז את דרכו אליי, ושם אני נופלת חזרה, הולכת צעד אחד קדימה ושלוש בחזרה, הנסיון ללמוד ללכת עולה לי בחיי, אבל "היי" יגידו אנשים, "מי אמר שלחיות זה קל?!" וכאילו גילו לי את אמריקה החברה מרוצים מפנינת החמה הריקנית שזרקו לי, בא לי פשוט לצרוח עליהם כי אין אני חייבת להסכים לקבל את העובדה הנוראית הזאת, כלאחר יד, בתבוסתנות ובצייתנות כמוהם.
זה כל כך הזוי להתעקש לחיות את החיים בצורה הטובה ביותר?! זה כל כך לא מתקבל על הדעת שאדם מציב לעצמו רף הישגים שאותם ברצונו להשיג למרות מחירם הגבוה שיהיה עליו לשלם?! האם זה כל כך לא מתקבל על הדעת שמבטלת את האימרה הזאת מתוכי כדיי שתיהיה בי ולו זיק של מוטיבציה להמשיך ולחיות.
אני חושבת שהאנשים שחיים בלב שלם עם העובדה שהחיים מאכזבים ובכל זאת חיים איתם בהשלמה הם הלא נורמאלים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
