מתעורר בבוקר, מסתכל במראה, רואה את הדמות, את הדמות שלה
בהסעה, מדבר עם חברים, על כל מני דברים. עד שהיא באה
מתהפנט מיופיה מקולה המתוק אני סובל כל-כך עד שבא לי לצעוק. יודע שהיא לא שמה עלי ולא תשים, אבל ככה זה בחיים
כשהיא מדברת ליבי קופץ כמו ספורטאי צמרת. כשהיא עוברת לידי אם ריחה הנעים ואני מסתמם באמת ובתמים. אבל מה לעשות, היא לא שמה עלי יהיה לי מזל אם היא תבחין שאני חיי. צחוקה השובב והחמוד להפליא ממלא אותי עצב אמיתי. אני יודע שזה לא נועד להיות, היא כועסת עלי מסיבות מסוימות, ואומרים לי לא להראות כלפיה חדווה, אבל אין חיסון נגד מחלת האהבה
מתהפנט מיופיה מקולה המתוק אני סובל כל-כך עד שבא לי לצעוק. יודע שהיא לא שמה עלי ולא תשים, אבל ככה זה בחיים
גופה שנרה כפוסל ע"י אמן, ופניה הצחורות עם החיוך השובב, אין ספק, אני מאוהב. אבל מה לעשות, היא לא שמה עלי. יהיה לי מזל אם היא תבחין שאני חיי.
זה שיר שאני מקדיש לנוגה... שגם ככה לא רואה אז לא משנה... :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: