האושר הוא ההחלטה להיות מאושר, יהיה מה שיהיה.

יש משהו ממש ממש חשוב שלא ציינתי בפוסט הקודם,

וזה שעשיתי לייזר בעיניים אחרי שנים שהיה לי מספר 11 (התחלתי בכיתה ב' עם מספר 3) וסוף סוף נפטרתי מהעדשות המעיקות והמשקפיים המכוערות.

אז כן, הייתה לי תקופה לא קלה - לא הייתי מסוגלת לשהות במקום שהיה בו טיפת אור במשך איזה שבוע,וההורים שלי כבר התעצבנו עליי שאני כל הזמן מכבה להם את האור במטבח.

וכן, היה קשה שמתנאלי בדיוק היה בטירונות ובקושי יכל לתמוך בי.

וזה כאב,וזה שרף,וזה ייאש.

אבל !! אני חופשיה

וזה משהו שמי שאין לו משקפיים בחיים לא יבין...

וואו,הרבה זמן לא הייתי פה.

הגיע הזמן לביקור השנתי שלי ;)

טוב,אז לכל מי שלא חי בכדור הארץ ולא יודע מה חדש אצלי -

סיימתי שירות לאומי והתחלתי לעבוד בשירות לקוחות של חברת תקשורת לא הכי מוכרת (ובקרוב גם שם כבר לא אהיה),

נהייתי דודה ליצור הכי מהמם ומתוק שקיים (בלונדינית עם עיניים כחולות שעונה לשם "אורין"),

קיבלתי גיסה חדשה מאח שלי,

ומצאתי אהבה חדשה.

כולם היו בשוק, כי אחרי שנתיים ו8 זה קצת מפתיע,

אבל זה כבר לא התאים.

אחרי ששומעים ממישהו "אני לא חושב שאני רוצה שתהיי אישתי" אחרי ככ הרבה זמן, יודעים שצריך לחתוך.

וכולם היו בשוק גם שאחרי זמן קצר מצאתי את מתנאלי שלי.

אבל לי לא איכפת, כי כשטוב לך בלב כל העולם יכול לקפוץ.

כבר 9 וחצי חודשים והמונה רץ :)

בהתחלה כולם לא הבינו מה אנחנו עושים ביחד,

כי אני ה"ילדה הטובה" והוא כולו תימני קטן עם עגיל בגבה ובאוזן.

אבל אני הכרתי את הנשמה שלו אחרי חודש וחצי שהיינו מדברים שעתיים כל יום בטלפון,

וידעתי שהוא מוכן לעשות את השינוי.

והנה, העגילים ירדו והכיפה תפסה את מקומה.

חבל שדווקא אני קצת ירדתי בדת,

חשבתי אולי ללכת קצת למדרשה ולהתחזק לפני שאני אלך ללמוד.

אחרי הכל, חודש אלול זה זמן חשבון נפש ;)