לא יודעת מאיפה אבל פתאום נחתה עליי מוזה מטורפת לכתוב משהו, ואז עלה לי נושא לראש ופשוט התחלתי לכתוב..., אולי זה בא מהעצב שסובב אותי היום, ואולי זה באמת מה שאני מרגישה?..

בכל מקרה אני יכולה רק להגיד שמה שכתוב פה הוא לא אמיתי, אבל עדיין יש פה חלק שלקחתי מהמציאות שלי.. אז התחלתי לכתוב...סתם לכתוב.. ועכשיו אחריי שעתיים של כתיבה, זה מה שיצא:

רק החברות הקרובות ידעו... הן ידעו ואמרו לי לעצור, אבל אני המשכתי בשלי.. לא הקשבתי לאף אחד חוץ ממנו איתו הלכתי כל הדרך, גם אחרי שהוא אכזב אותי אין ספור פעמים.. גם אחרי הבגידה הבלתי נשכחת וגם אחריי שכולם אמרו לי לנטוש אותו.. אבל אני בשלי, אני אחריו... גם עכשיו, גם מחר... וגם אחרי זה... זה לא שאני מאוהבת, זה לא שאני רוצה, אני פשוט חייבת...הלב רוצה... אני הייתי נגד והוא דחף.. הוא אמר שזה יעשה לי רק טוב.. למרות שגם הוא ידע שזה רק יסבך את העניינים..

נסחפתי, ואחריי שכבר הייתי בפנים אף אחד לא היה יכול לעצור את זה.. אפילו לא אני, אני כבר הייתי עמוק בפנים..

הייתי אחריו בעניים עצומות.

והוא?, הוא לא ראה אותי ממטר.. בעצם הוא ראה רק את עצמו. והיום אחריי הכל אני שואלת את עצמי, אולי הוא לא היה מודע לי?, אולי הוא לא רצה אותי.. ואולי סתם רצה להוליך אותי שולל

בכלל מקרה אני והוא לא נתראה יותר, אני והוא... אני והוא? הוא כבר לא קיים, בעצם הוא אף פעם לא היה קיים, הכל היה בראש... בראש שלי, בראש החולני שלי...

אחרי הכל, אם חשבתי מההתחלה שהוא באמת ירצה אותי בסוף אז זה באמת היה בראש...

אוףף חבל כל החוויות... כל הכיף.. כמה עברנו ביחד ... והכל בראש?

כמה נהנינו ביחד... כמה רצינו אחד את השנייה  ועדיין הכל בראש?

כמה הוא אהב, אהבה כזאת כבר לא קיימת, אפילו לא בראש...

אפילו לא בראש החולני שלי...

האומנם?

אם אהבה כזאת לא קיימת ואפילו לא בראש, אז איך???

אולי הוא באמת אהב וזה לא היה פרי דמיוני? בכל מקרה אני יודעת שאני אהבתי!

אני יודעת שאני אוהבת! ואני אני יודעת שהוא אהב אותי, אפילו אם זה רק ל2 שניות...

דיברנו בטלפון שעות... ימים.... ואחריי זה ? שתיקה של חודשים שלמים שלא היינו מדברים... לא נוגעים... זה קשה, אבל רק עצם המחשבה שניפגש אחריי זה.. רק עצם המחשבה הזאת ניחם אותי...

רק זה, זה כל מה שרציתי במשך שנה וחצי... עד שגיליתי.. עד שעליתי עליו...עד שראיתי את פרצופו האמיתי, איש מגעיל שאם לא הייתי יודעת את אופיו לא הייתי מתקרבת אליו בכלל..

אחריי שכבר לא נשארו לי חברות, ואפילו אחיותיי האהובות לא רצו להיות בחברתי... ידעתי שזה הסוף... ידעתי שלא משנה האופי וגם לא היופי, אני לא מדברת איתו... אז חסמתי... לא מחקתי ,לא היה לי האומץ.. לא יכולתי, הלב אמר שזה לא נכון.

"אני חייבת" אמרתי לו, והוא טען שאני לא אהיה מאושרת בחיים אם אעשה את המעשה הבלתי הפיך... לא יכולתי... הדיאלוג הזה כמעט והרג אותי... ואז שניה לפני הסוף, שניה לפני ההחלטה הגורלית.. ההיגיון החליט להתערב... מה הוא בא? כדי לבלבל אותי יותר?, מה הוא רוצה?

הוא  הציג את חיי לפני ואת חיי אחרי , שהכרתי אותו, ת'אמת? הוא עזר..

החלטתי למחוק אותו מחיי, אבל הלב עדיין התנגד, ניסיתי לשכנע אותו בכל דרך אפשרית!

אבל הוא עדיין בשלו לא רצה להקשיב. תמיד הוא היה כזה, תמיד הוא רצה לעשות את ההיפך ממה שאני באמת רוצה.

בכל מקרה.. הלב הכריך , ואני נכנעתי לו.. לא חסמתי ולא מחקתי אותו, המצב נשאר ככה...

ובנתיים? בנתיים הקשר שלי איתו התרחק.. בסופו של דבר ההיגיון צדק, הייתי צריכה למחוק אותו מחיי עוד לפני שכל הכאב הזה התחיל.. עוד לפני שהכל נארס, עוד לפני שהחברות החרימו, ועוד לפני שהמשפחה שנאה, ועוד לפני שידעתי את פרצופו האמיתי.

הוא?הוא לא אהב אותי.. הוא אהב מישהי אחרת.. איתי הוא רק העביר את הזמן.

בעצם כל הזמן הזה , זה לא היה אני והוא... זה היה הוא והיא, אני לא הייתי חלק מחייו..

הוא לא אהב.. הוא לא בגד בי... הוא בגד בא איתי!, הוא לא אכזב אותי!

הוא פשוט לא היה שלי, ואני כל הזמן הזה חייתי באשליות..

חייתי בתוך בועה, בועה שהתפוצצה לי בפרצוף אחריי שנה וחצי...

אחריי שנה וחצי השתניתי... רק לטובה להפתעתי... אבל יש רק בעיה אחת .

אני פוחדת... אני פוחדת שהוא יחזור, אני פוחדת שיש עוד מישהו, משהו כמוהו,

בעצם פוחדת מעצם קיומו... לא רוצה שהוא יחזור, לא רוצה לפגוש אותו...

אבל הלב חושב אחרת. הלב נמשך אליו, הלב רוצה אותו, הלב....

הלב עדיין אוהב, למרות שהוא יודע שזה בלתי אפשרי, למרות שהוא יודע שהוא לא יכול..

כבר חודשיים שלא שמעתי ממנו, כבר חודשיים שאני יודעת שהוא איתה.. כבר חודשיים של סבל בלתי נשלט.. לא יכולה להפסיק... אני מודה... אני מכורה אליו, לטעם שלו, למגע שלו, אני מכורה למראה שלו, רק לשמוע פעם אחרונה את הקול שלו ביקשתי, פעם אחרונה כדי להיפרד, מתפללת כבר חודשיים.

אבל כלום לא קרה, רק עד לפני כמה ימים הוא התקשר... לא ידעתי שזה הוא... לא ציפיתי אליו, לא זיהיתי את הקול שלו, הוא השתנה כל כך!, לא דיברנו הרבה, בעצם לא דיברנו בכלל, הוא התקשר 6 פעמים, לא זיהיתי אותו, לא הרגשתי כלום אז לא עניתי, ורק אחרי שהבנתי שהוא עדיין רוצה אותי כבר היה מאוחר מדי, לא יכולתי להתקשר בחזרה, האגו לא נתן לי, הוא אמר :" שהוא התקשר שוב אם הוא כל כך רוצה אותך" ואני שתקתי , לא הגבתי לו, אולי בגלל שידעתי שהוא צודק?

אולי בגלל שהוא באמת צדק?, לא , הוא לא!, הוא טעה.

איך לא עניתי לו??, כל כך הרבה התחננתי... כל כך הרבה רציתי, בסוף לא זיהיתי אותו?, הרי עניתי לו כבר..

זאת היא!! היא שינתה את האיש שכל כך אהבתי!! אני שונאת אותה! אני כל כך אוהבת אותו, וכל כך שונאת אותה, כל כך רוצה אותו, וכל כך רוצה שהיא תתרחק ממנו!! שתעוף!! שתמות!!

רוצה אותו לעצמי, רוצה אותו רק בשבילי, רוצה לשרוף אותו עם האהבה שלי, רוצה לאכול אותו... רוצה שיהיה רק שלי!! רק שלי ולתמיד!.... לנצח... רק אז.. אולי אני אתן לו ללכת ממני... ואולי  רק אם אולי אי פעם ימאס לי ממנו.. אז אוכל אולי להחליף אותו באחר... אחד שאוכל לטרוף אותו עם האהבה שלי... עם כל הלב.. עם כל הנשמה...

אני חושבת שזה יצא יפה מאוד...אולי קצת עצוב אבל עדיין יפה.

עכשיו שאני קוראת את זה שוב, מצחיק אותי עד כמה שהסיפור יצא דומה למציאות, יש פה כמה קטעים שבאמת

קרו במציאות אחד לאחד... אפילו לא שמתי לב לזה שכתבתי...

מקווה שנהניתם...

ביי בנתיים

אוהבת?  Genie in a Bottle