אני נמצאת במצב של חוסר אונים מטורף.

להתחרט על משעה שנעשה לפני יותר משנה?

זה לא קצת מאוחר מדי..

כן, עכשיו אני גם יודעת בוודעות שכן..

ידעתי שלא היתי צריכה לקלף לעצמי את הפצעים המוגלדים היטב ההם..

חזרתי לאותו הכאב, של פעם, אי יכולת לתפקד, חוסר מטרה..

הרי ידעתי למה זה יוביל, למה היתי צריכה לפעול כמו מזוכיסטית דפוקה במוח?!!?!?!?

למממה?

ח

אשכרה אשכרה להקה שיותר משנה לא הרשתי לעצמי בכלל להגות את השם שלה, שלא לדבר על לשמוע שירים שלה!

אז היום? היתי חייבת לעשות מרטון, ברור כי אני חייה בסרט!

האחריות היא כולה עלי, אוף אין לי את מי להאשים

העיר הזאת שוב עושה לי רע

עד שהצלחתי להתגבר..

טוב נו להדחיק

אוי נו בלאט, הרי אני אף פעם לא ידעתי לשמור על הדברים החשובים לי באמת.

וגם לא להחזיר אותם אלי..

אני כל כך מתביישת בעצמי

כמה עומללות הגורה בי עכשיו

ומה שהכי כואב זה

שאני לא יודעת לאן לתקוע את ראש הקש שלי הפעם

היתי מוכנה לרוץ ברחובות העיר ולצרוח עד קלות נשמתי הכל

אבל מאוחר מדי יותר יותר יותר מדי הפעם

איחרתי את המועד..

אני לא יכולה לדעת אפילו בכמה, משאיר אותי תלוייה באוויר

ואאאו היתי מוכנה לעשות הכל בשביל לשנות את העבר..

וזהו מעכשיו

מעכשיו אני אקח החלטות קיצוניות זיין על התפשרות..

לא רוצה להתחרט יותר

זה כמובן במקרה הגרוע מיכול שבו לא תפרוץ סערה היום בלילה וברק לא יפגע בי

ואאאו מזמן לא הרגשתי כל כך מחורבן

חרא פשוט חרא

הראש שלי מוצף בפלשבקים מסריחים של החיים הטובים הקצרים שהיו לי..

טוב נוו זה היה אצלי בידיים אבל העדפתי לזרוק הכל לפח

אין לי זכות להתלונן בכלל, בחיים צריך לשלם!

לשלם!

לנשוך ת'שפתיים

צוחק מי שצוחק אחרון

וזאת לא אני

בירכותי אני מסירה את הכובע

אפשר בגאוה לומר שהובסתי

ובכלל הכל בראש שלי ככה שזה בכלל לא משנה

כי אף אחד לא באמת חושב שום דבר

" האיש ששמו טול חי הקרוואן מחוץ ללה בל, לא רחוק מאגם אוקיצ'ובי. הקרוואן הגיע למקום עם חצי מגרש בגודל שני דונם, שעליו גידל בעלים הקודמים עגבניות שהיו שנואות על טול עוד מימיו כמנהל עבודה. ביום שבו עבר להתגורר במקום הוא הצמיד למשאית שלו מנוע פונטיאק ישן, וגרר אותה הלוך ושוב על פני שדה העגבניות, עד שכל מה שנותר היה גושי עפר.

במקום ירקות החל טול לנטוע שלטים שציינו את מקום התרחשותן של תאונות דרכים קטלניות. הוא אסף את השלטים הללו במסעותיו על פני הכבישים בדרום-מערב פלורידה. הצלבים הקטנים, מעשה בית, היו מקושטים לא פעם בסידורי פרחים צבעוניים שהנעימו את עיניו של טול. בכל פעם שהבחין בשלט כזה בהיותו בדרכים, הוא עקר אותו מהאדמה ושם אותו בארגז המשאית שלו. לעתים קרובות היו נהגים אחרים עדים למעשה, הגם שמעולם איש מהם לא ניסה להתערב.

טול התנשא לגובה של מטר שמונים וחמישה, שקל מאה ושלושים קילו, והיה לו ראש דמוי בלוק. פלג גופו העליון היה עד כדי כך שעיר שהוא הזיע בצורה מסיבית, אפילו במזג אוויר קריר, והעדיף שלא ללבוש חולצה. בערך שנה חלפה מאז ירה בו בטעות צייד שחשב שהוא דוב. פציעה חיצונית לא נראתה, מכיוון שהכדור פילס את דרכו איכשהו לתוך אחוריו המפוארים של טול. בשל הדימום המזערי, הוא החליט לוותר על טיפול רפואי - החלטה שחזרה והטרידה אותו מאוחר יותר.

עד מהרה הפך הכאב לבלתי נסבל עד כדי כך שהוא ויתר על תפקידו כמנהל עבודה, שכן הוא לא היה מסוגל עוד להתעלל בעובדי חקלאות מהגרים במשך שתים-עשרה שעות רצופות. סבלו היה כה רב עוצמה עד שידיד שלו, מכור לסמים, הציע לו פנטניל, משכך כאבים רב עוצמה, הנמצה בשימוש בחדרי ניתוח, שאפשר היה לקנות גם בצורת מדבקות.

לטול לא היה מרשם לתרופה, אבל היה לו מכשיר לפריצת מנעולים. אחת לשבוע הוא היה נוסע לפורט מאיירס, פורץ לבית אבות, ותולש - ממש כך - את המדבקות מגופם של חולי הסרטן המטושושים. תוך זמן קצר ביותר היה טול מכור מחוסר תקווה, והמינון שהוא צרך טיפס לגבהים שהיו ממיתים מישהו עם מטבוליזם חלש יותר משלו. המכשול היחיד להתמכרותו היה שיער גופו, שהיה כל כך סמיך ודביק עד שהיה קשה להדביק עליו משהו. היה צורך בגיזום יומיומי, ולעתים קרובות תוך יצירת דוגמאות שהזכירו לוח דמקה, כדי שיהיה מקום למדבקות בגנובות."

(שחייה בעירום/קרל היאסן)

"חשבתי לעצמי, שכל הזמן אני חושב לעצמי, וחשבתי לעצמי, האמנם טוב הדבר? חשבתי לעצמי, שאולי עדיף להיות אחד שלא חושב לעצמו, ואז להיות פחות מוטרד, אך חשבתי לעצמי שאני לא כזה ולעולם לא אכול להיות כזה. כנראה לא התמזל מזלי להיות טיפש, חשבתי לעצמי, מה אפשר לעשות?"

(חוכמת הבייגלה/אילן הייטנר)