חרא מבצל חי

היה לי כיף. ממש.

היה לי טוב.

טוב לי עכשיו.

אני ממש שמחה על איך שהתקדמנו, זה עשה לנו טוב.

ועכשיו? ממשיכים לרוץ.

במירוץ מטורף נגד הזמן.

וזו לא תלונה, ממש לא.

אני נהנית מזה, ואני רוצה לעשות את זה.

אבל אין לי זמן!

ואני לא אוכל לעשות את כל מה שאני רוצה.

אני לא אספיק אפילו את הרוב.

אני לא אראה את כולם.

בואו נניח שזה לא כזה נורא. בקצב שאני רצה אני כבר עוד שניה בתחילת שנת הלימודים. ואז יהיה יותר טוב. אני אראה את כולם, גם את אלה שאני לא רוצה. יהיה קצת יותר זמן. או שלפחות הוא יהיה יותר מסודר.

אבל העיקר שיש לי אותו [זה העיקר, לא?]

אז היה כיף.

אבל זה היה מזמן.

כל זה היה ממש מזמן.

ועכשיו הדברים בכלל לא אותו דבר.

אני כבר לא נהנית מזה.

כבר לא כל כך בטוחה שנאי רוצה לעשות את זה.

אולי כי אני לא יודעת איך.

ואולי מסיבות אחרות.

הלימודים התחילו כבר לפני חודשיים.

יותר טוב?

אולי פה. אבל אם פה טוב, אז שם לא.

ולהיפך.

בקיצור, לא כזה נפלא.

אבל כנראה שאין לי כל כך הרבה ברירה.

ואני אעשה את זה, כי צריך (צריך?).

אני רק מפחדת לחזור על הטעויות שנעשו, ושנאתי אותם על זה.

וכן, יש לי אותו, וזה המון.