נמאס לי.
אני לא יכולה איתכם יותר.
אתם מורידים אותי.
אני מרגישה שלא אכפת לכם ממני.
אני מרגישה שאתם אוהבים רק אותם ואתם לא מתייחסים אלי.
פעם זה לא היה ככה. הכל היה שווה.
אני עושה את זה כי זה מרגיע אותי, זה עוזר לי כשרע לי.
אני רוצה להתאבד.
אני לא עושה את זה רק בגלל שאני אוהבת לחיות. אני יודעת שכשאני אגדל זה ישתנה.
אבל עכשיו, ברגעים האלה, אין דבר שאני רוצה יותר מזה.
כשאני לא איתכם הכי כיף לי בעולם, וכשאני חוזרת לפה, למקום שצריך להיות הכי חם ואוהב, הכל פשוט נהרס, הכל מתפורר.
אני אוהבת אתכם ,אבל לפעמים אתם לא יודעים כמה שאני שונאת אתכם.
אתם אומרים שהתדרדרתי, השתנתי, שאני מושפעת מהחברה, שאני ערבייה מסריחה, שאני שמנה.
אבל אתם לא מבינים שהתבגרתי.
שאני לא אותה ילדה קטנה שלא יודעת מה היא רוצה.
אני לא יכולה עם זה יותר, אני לא יכולה איתכם יותר.
אני רוצה לעבור, לעזוב. לא להיות פה יותר.
אולי בגלל זה אני כבר לא נמצאת פה ואני כל הזמן בחוץ.
כי בחוץ טוב לי.
זה שאתם רוצים להרוס לי ואותי לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה גם לחברים שלי.
הם לא קשורים אלי. הם לא קשורים למה שאני עושה.
אני פשוט לא יודעת מה אני אעשה.
אני כבר לא יכולה לדבר איתך כמו פעם, אני לא יכולה לצחוק איתך כמו פעם, איך שאהבתי את זה שאני יכולה לדבר איתך על הכל, לצחוק איתך על הכל, בלי להסתיר שום דבר, בלי לפחד שתדעי.
הכל פשוט השתנה בלי שאני אשים לב.