לעוף לארץ לעולם לא

הרבה זמן לא הרגשתי ימים רצופים של ייאוש. הרי אתמול היה כל כך טוב, אמא הבטיחה התחלה חדשה, חיים חדשים.

אז למה הכל ממשיך להיות באותו מצב התחלתי, של הכאב והתסכול? אתם הבטחתם לי, אתם הבטחתם! לעזאזל, פעם אחת גם תקיימו.

העולם שלי נחרב, אפילו לכתוב אני לא מצליחה. הכל סביב מלא בלחץ, וחרדות. כל כך הרבה חרדות. לאן ללכת, ומה להחליט, ואיך, ומתי.

כל כך הרבה שאלות והיכן התשובות, אלוהיי? היכן התשובות?

זה מרגיש כאילו האדמה נשמטת תחת רגליי ומותירה אותי חשופה בין שמיים לארץ, והרוח השורקת אומרת לי בקולה העבה לבחור כבר, להחליט.

זה או השמיים, או הארץ. קדימה, קדימה! אין זמן להתלבט, עוד שניה אחת וכלום לא יהיה לך. תבחרי, תבחרי. תבחרי או שתעלמי. קדימה.

ומה יקרה אחר כך? הרי אני מכירה את עצמי. אני אתייסר כי בחרתי דרך שלא מתאימה לי, כי לא בדקתי את כל האפשרויות.

עולם מטומטם.

אני מטומטמת.

כולם מטומטמים.

שמישהו יוציא מהקטרנות הזו, אני מרגישה חסרת תועלת.