שנתיים. כל כך הרבה זמן. יותר משחשבנו, יותר משיכולנו. יותר משהרזקנו מעמד. שנתיים יותר מידי. שנתיים שבהם חיי משפחות החטופים התמלאו בהרגשה של חוסר ודאות, של ספקות, של אי ידיעה, של מחשבות טורפות. שנתיים של מאבק מתמיד, של שיכנועים, עימותים, שנתיים מסוייטות שרק ביקשו להגיע אל סופן ולהתעורר למציאות שונה. והיום זה נגמר. היום התקוות התנפצו. היום, הסיוט השחור התגלה כמציאות מרירה. היום נגמרה ההמתנה. נגמרו הדאגות. היום נשים קץ לספקות, ונפנה את המקום לדמעות, לזיכרונות המשותפים, לאנשים. היום הם ילבשו שחור, וראשם יכאב ממחשבות, היום הם יכנסו לשבעה, ומחר יצעדו בהלוויה. מלווים את יקיריהם בעודם צועדים לצד הארון, בוכים, בוכים ואומרים שלום אחרון.
יום עצוב.
-
17.8
משום מה יש לי צורך לעדכן שוב. על אותו הנושא. אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה שלי. הרגשה כבדה וכואבת.
ראיתי את ההלוויה של אודי ז"ל, בטלוויזיה. וראיתי את קרנית. אישתו. אישה כל כך חזקה ונחושה, כל כך אופטימית.
שנתיים שלמות שהיא עמדה בראש המאבק. והיא לא נלחמה רק עבור בעלה. אלא עבור שלושת השבועים.
במשך שנתיים שלמות היא עוברת מועדה לועדה, פוגשת אנשים בעלי סמכות, מתמידה, מדברת. נודרת נדר להחזיר את בעלה הבייתה. אתמול, היא סוף סוף החזירה אותו הבייתה. בתוך ארון. עם כל כך הרבה כאב, וכל כך הרבה תקווה שדעכה.
קשה לראות את קרנית בוכה את בעלה האהוב, מקריאה לו מילות פרידה, מלווה אותו. קשה לראות אישה עם חוזק פנימי כל כך גדול, אופטימיות וקסם אישי - נשברת. ובוכה. וכואבת. ודואבת.
זה אומנם יום עצוב, אבל יש בזה הנחה גדולה לדעת שהם לא סבלו שנתיים ביסורים אלא נהרגו(או נרצחו) כבר בסמוך לחטיפה. יש בזה הנחה גדולה לדעת שהגיבורים שלנו, אלו שמתו בזמן שהגנו עליינו, מקבלים את המעט שביכולתנו לעשות - קבורה בארץ הקודש. הארץ שעליה נהרגו. נכון שהיה לעיסקה מחיר גבוה, של 5 רוצחים שעדיין דם על ידיהם, אך כל מחיר מתגמד כאשר אני יודעת שכעת יהיה לאודי ואלדד מקום קבורה שמכבד את גודל גבורתם.
אני מקווה שקרנית תהיה מספיק חזקה להמשיך בחיים, לנסות לחזור לשיגרה ולדעת לצמוח מחדש מן הכאב ותחושת האובדן. אני מוסרת לה, מכאן, אלפי ניחומים וחיבוקים עזים. תהיה חזקה, יקירתי. בשביל כולנו.
אהוד גולדווסר, אלדד רגב,
יהי זכרונם ברוך
ת.נ.צ.ב.ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
