"טוב תקשיבי, יש פה אזעקה, אז נדבר תכף"
לא ככה רציתי ששיחת הטלפון עם חברה מאשקלון תיגמר. לא ככה בכלל. אז שלחנו טילים, או הפצצנו, או כל דבר אחר. בסופו של דבר - מתו שם. המון. והם לא שתקו, כמובן. ושלחו עליינו, גם. רקטות, וגראדים, ופצצות מרגמה. וואו. מהצד, ממש מרשים, לא כן? כל צד מפגין יכולת צבאית מרשימה. פאף, פאף, בלאגן, מלחמה.
שבוע שעבר, שעברתי ליד הגן שקרוב לבית ראיתי ילדים, בני 5 בערך, "משחקים" במלחמה. הוא זרק עליו את בובת החייל המהודרת שקיבל מדודו,
והשני לא שתק ושילח את כוחותיו המפוארים... טנק ירקרק ומטוס לבן. "בום, בום, בום!" ואז צלצל הפעמון, המלחמה נגמרה, והם נכנסו חזרה לגן. מצחיק.
לפחות שם, יש הפסקה אמיתית, לפחות שם אין נפגעים. אני פונה אליכם, אלו שמעבר למסך השני, שבטח הגיעו לכאן במקריות, שבטח יצא להם לשמוע על החדשות היום - לא נמאס לנו? לא נגמר לנו הכוח מלשמוע על הרג ופצועים? לא עייפנו? לא חדלנו? ע ד - מ ת י ? עד מתי כל זה ?
הילדים ההם, נולדו אל מציאות של מלחמה, גדלו בה, שיחקו בה, אבל אז הפעמון הפסיק את הלחימה של השניים.
אין בכם, בכל אחד ממכם אמונה, שגם פה בין שתיי המדינות יישמע פעמון דומה? פעמון שייגאל אותנו מקרב הדם הזה? מההרג המיותר הזה?
אין בכם אמונה, תקווה, שמץ של כמיהה, לשלום? אני, בתור ילדה, בתור מתבגרת, בתור נערה לא רוצה להמשיך לגדול לתוך ההווי האלים הזה, ההורג הזה.
אני רוצה שילדיי יוולדו למקום של רגיעה תמידית, של יחסים טובים, בלי תחושה של הרג, בלי האזעקות, בלי הריבים, בלי הרגשה של פתאום - מקום של שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
"