אחרי דילוגים על חדשות האתר הנה אני כאן. לקח לי רגע להזכר בסיסמא לבלוג. זה סימן שלא כתבתי המון זמן. למה הפסקתי לכתוב? לא יודעת, זה לא שאין לי מה לומר. להיות רופאה, בצבא, פלוס תורנויות מספק לא מעט חומר מעניין ומרטיט.אה. רגע, גם להיות אמא זה לא משעמם.
מה שקורה, זה שבדרך כלל הרצון לכתוב צץ אצלי בעת פעולה מונוטונית כלשהי, לרוב מקלחת לפני השינה, והמוח שלי מתפוצץ מרעיונות לפוסט ואני מבטיחה לעצמי לזכור בבוקר, אבל יחד עם צליליו המעיקים של השעון המעורר ואלכס שמנסים להעיר אותי נמחה מהזכרון כל מה שחשבתי עליו והאוגר נכנס לתוך גלגל השגרה.
בכל אופן רציתי כבר מזמן לכתוב על נושא שמעסיק אותי כבר כמה חודשים. תפקידה ומקומה של המדיה בחיים שלנו ואיפה אני רוצה להיות בהקשר הזה.
זה נושא חבוט לכל הדעות. שמעתי כבר אנשים שמדברים על זה שהחיים שלנו מתרחשים מבעד לעדשה ואנחנו לא מספיקים להינות מכלום כי אנחנו חייבים לצלם ולתעד הכל, ומנגד שמעתי דעות שזה פשוט תהליך של חברה שהופכת להיות וריטואלית וחווה הכל דרך מסכים, אבל לא הופכת להיות פחות חברתית עקב כך.
הבעיה היא לא רק הצורך הזה בתיעוד, אלא גם שחלק גדול מאיתנו מרגיש צורך לחשוף כל דבר בפייסבוק או אינסטגרם. כל ארוחה נראית כמו הפקה, מתנה מבן הזוג הופכת לסרט רומנטי וכל משפחה עם ילדים נראים כמו אנלג'לינה ג'ולי בחופשה.
אלכס פעם אמר לי "את לא רואה שהחיוך הזה שלה לא אמיתי?" כשהתפעלתי מתמונה משפחתית מחוייכת של מישהי בפייסבוק. לא יודעת אם זה חיוך אמיתי או לא. זה גם לא משנה.כולנו חוטאים ברצון הזה להיראות הכי שמחים ומוצלחים שיש בתמונות האלה.
מאז שהפכתי להיות אמא התחלתי לשים פחות תמונות בפייסבוק. אני עדיין חולקת הגיגים מוצלחים יותר או פחות, אבל תמונות מרגישות לי פתאום כמו חשיפה גדולה מדי. בטח שלא תמונות של המשפחה שלי. מרגיש לי כמו מסחטת לייקים. מצד שני התחלתי להבין שאני מרגישה שהחיים שלי פחות זוהרים, כי כל הדברים היפים לא מתועדים בתמונה עם לייקים ולכן איפשהו בתודעה שלי הם לא התרחשו. האחר לא ראה כמה טוב לי, אז אולי זה לא באמת קורה?
החיים שלי זקוקים לאישור ע"י איזו רשת חברתית והופעת אגודלים כחולים קטנים בתחתית הפוסט.
לפעמים אני מרגישה שהפכתי להיות פחות ממשית מאז שהפסקתי לשים בפייסבוק כל פרח שקיבלתי מאלכס או לשים תמונות שלי מחובקת עם הקטנה שלי. יש משהו ממכר באישור הוירטואלי הזה וזה מלחיץ אותי. חוץ מזה אני מודה שכשאני רואה את האנשים המושלמים האלה שאוכלים ארוחה מושלמת, בחופשה מושלמת, מקבלים הצעת נישואין מושלמת, אני מרגישה תחושת החמצה ושואלת מה לא בסדר אצלי ולמה אני לא מצליחה לחיות ולהנות מהחיים ככה.
מעבר לזה שמתי לב שלאחרונה הפייסבוק גורם לי עוגמת נפש באופן ישיר. פעם זה היה מקום להפוגה. פעם רק החדשות היו גורם שהורס לך את היום.
כשהייתי קטנה אז לא הייתי כל כך חרדתית. זאת אומרת היו לי פחדים, אבל המציאות שלי היתה סבירה. מדי פעם שמעתי ממישהו שכך וכך קרה וזה היה מפחיד אבל זהו. היינו מקבלים חדשות פעם ביום בגדול ום זה רק אם הדליקו חדשות שאינן ברוסית. עכשיו אני יכולה לשבת ולעבוד והיום טס ונראה כמו יום טוב ואז אני מעיפה מבט לעבר הלבנה המעוצבת של אפל ונכנסת לאתר חדשות כלשהו, מתוך איזו תחושה כפיונית וכמובן מתחרטת על כך מיד, והיום כבר נראה שחור. המידע השלילי הזה מגיע כל הזמן והוא כל כך נגיש. זה כמו דלק טילים לחרדות שלי. זה לא יכול להיות בריא.
אז חזרה לפייסבוק. פעם היה אפשר להכנס לשם ולראות בעיקר פוסטים משעשעים, סרטונים של חתולים, תמונות שמעוררות קנאה של אנשים שמטיילים בעולם (מעורר קנאה אבל לפחות אופטימי) וכאלה. היום הכל מלא בעוד מידע שלילי, סרטונים של טבעונים עצבניים, של שמאלנים עצבניים, של ימנים (למרות בשפיד שלי יש קצת פחות מזה), מאמרים נגד ישראל, מאמרים נגד ביבי, מאמרים ופוסטים שמתעדים סבל בכל פינה, מאבקים חברתיים, ועוד ועוד ועוד.
ממפלט ומקום לחלוק בו מחשבות ורגעים בחיים שלך ולעורר קנאה באחרים עם סגנון חייך המהמם זה הפך למקום של התנעת תהליכים חברתיים, העברת אג'נדרות פוליטיות וכדומה. זה תהליך טבעי אני מניחה, והוא ללא ספק תורם המון אבל אני מרגישה שלא נשאר לי מקום קסום וקטן ובטוח שבו אפשר להרגע מהשגרה המטורפת מסביב.
ועדיין אני יושבת עם הטלפון כמו זומבי, מה שמאיים על חיי הנישואין שלי, מחפשת לא ברור מה בנבכי העולם הוריטואלי הזה.
אני בכלל לא נכנסת לעובדה שפייסבוק הפך עבור בני נוער רבים למרחב נוסף שבו הם נתקלים בבריונות, שעכשיו היא לא רק פוגעת באופן הקונבנציונלי, אלא גם הופכת מיד לנחלת הכלל. מפחיד אותי לחשוב על הילדים שלי שגדלים לתוך זה, כי בעולם הזה אפילו ביתי אנו מבצרי.
וכל זה מביא אותי למחשבה שאולי מיציתי.שאולי אני רוצה להגמל מהצורך התמידי באישור ולדעת שהחיים שלי טובים לי גם כשלא עשו לי לייק על הלבוש או אמרו שאני נראית יפה, שאולי אני צריכה לעסוק בהפיכה של החיים שלי לכאלה שטוב לי לחיות יותר מאשר לחפש שהם יראו ככאלה. שאולי אני צריכה להפסיק להאכיל את עצמי במזון שלילי לנפש שרובו אגב בגדר הג'אנק ולתהחיל לבנות לעצמי מקום קסום כאן, מחוץ למסכים והלייקים. אני עדיין אמשיך לחלוק עם העולם מחשבות מדי פעם, כי בסופו של יום לראות אחרי כמה שנים מה חשבתי באותו יום או לראות תמונה ישנה זה כיף. בעיקר גורם לי לתהות מה חשבתי לעצמי. זה תיעוד מיוחד של מחשבות שקשה לתפוס בדרך אחרת, אבל אני בהחלט חושבת לנוסת ולצמצם את השהייה שלי בפייסבוק. נראה איך זה יצליח לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
