בתחנה המרכזית בעפולה נח מבטי על ילדה קטנה בת 3 לערך, הלבושה בשמלה אפורה עם פרחים לבנים, כשהמוצץ בפיה תלוי על צווארה עם שרשרת, והיא מתהלכת לה לאיטה אחרי אמה הדוחפת עגלה ריקה. ברגע שראיתי אותה נבהלתי לשניה, ולא הצלחתי להבין מה ילדים כמוהה עושים בחוץ בשעה כזו.

כשהסתכלתי על השעון ראיתי שהשעה עוד לא שבע בערב.

ואז הכתה בי המחשבה שבעצם לא ראיתי ילד קטן כבר הרבה מאוד זמן. את המחשבה הזו רדפה המחשבה על זה שכבר שבוע אני מתעסקת בתיק אונס מחריד, שמתסמיניו נראה לי כאילו או הבחור או הבחורה הורסים את החיים של האחר. על כל פנים, אם פעם הייתה בי תמימות, הרי שבשבוע האחרון היא נמוגה לחלוטין.

היום שעבר עלי היה יום חסר מזל בכל דרך או אופן אפשרי, וכשהגעתי לתחנה בבית שאן כבר הרגשתי שהגוף שלי לא עומד בזה יותר ושאני מתפרקת. מפגש אקראי עם חברה לספסל הלימודים ממגמת אומנות אפילו עורר בי יותר בחילה וכעס, במיוחד כשאמרה לי "טעות" שהסברתי שאני עושה שלוש שנים כחוקרת במצ"ח.

אני בן אדם שבשנה האחרונה שינה פאזה ויוצא מנקודת ההנחה ששאר האנשים שסביבו הם מטומטמים.

אני שופטת כל אחד בשניה הראשונה שלו [נותנת לו אופציה לכפר על כך אחר כך, אבל נשארת עם סלידה כוללת לחמש הדקות הראשונות בכל שיחה], מביעה מרמור כולל על החברה ועל האופן בו הדברים מתנהלים, ובמרבית הזמן מתיאשת מלנסות לעזור לאנשים שלא מוכנים להקשיב.

אני חושבת שנועה זית מהקיבוץ שלי הייתה אמורה לזכות בעוגה בפרצוף ולא בפרס ספיר. אני חושבת שמה שהיא קוראת לו ספר זה פשוט בלבולי שכל מוחלטים שנקנו ע"י חברה שבה מרבית האנשים עירוניים ולא יודעים מה היה פעם בקיבוץ.

אני חושבת שאם השירות שלך הוא עבודה שנראית לאנשים אחרים נעלה, כמו למשל לעזור לעולים חדשים מדרום אמריקה, זה לא אומר שאתה באמת משרת את המדינה או עושה משהו עם עצמך.

אני חושבת שאני עושה שירות צבאי מעל למה שנדרש, רק מעצם היות העבודה שלי העבודה שלי.

שי אמרה לאמא שלי לא מזמן שהיא לא מבינה איך אני מתעסקת בכל הזוועות האלה.

אמא סיפרה לי את זה היום כשאמרתי לה משהו על זה שהיא שברה לי את התמימות. צחקתי, כמובן. למרות שאם הייתי מוכנה אי פעם לספר לה שבארבעה ימים האחרונים אני רק רוצה להתכנס בתוך עצמי ולשכוח בכלל שיש דבר כזה עולם פשע ושיש סקס ויש סמים ויש אונס ורצח.

שקלתי לרכון היום אל הילדה הזו ולהגיד לה שלום. בראש חשבתי לומר לה- "את יודעת מה עשיתי היום?"

אבל אז הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להשחיט ככה תמימות של אחרים רק כי שלי הלכה לעזאזל.

אני צריכה חופש.