[שומעת: אם את הולכת/ דן תורן, מאור כהן וברי סחרוף]

אז אני כותבת.

כוס יין שירז של ייקבי בנימינה ופרלמנט ארוך. כותבת שירה ופרוזה קצרה, רובה מנקבה לנקבה. מאישה לאישה. אני לסבית שלא יוצאת לרחובות ולא אומרת לכל אדם שפוגש אותה "לא, יש לי בת זוג". אני לסבית שאחרי תקופה של חצי שנה אנשים מסתכלים עליה במבט קצת מהסס ואומרים לה "שמענו שמועה שאת.. לא הולכת בצד הזה של הכביש". ואז היא מרימה לעברם גבה ושואלת- "שמועה? הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת לכם ישר."

אני לסבית שלא צועדת במצעדי גאווה ולא מכירה אנשים מהקהילה.

משוררת גאה ששונאת בהוויה שלה את יונה וולך וחושבת שהיא הייתה סתם דרמה קווין ושכל האקט של האישפוז היה בשביל הקץ'. חובבת את אוסקר ווילד בגלל שהוא יודע לכתוב, ולא כי הוא ישב בכלא על "פשע מוסרי".

אני כותבת לנשים ואוהבת נשים. אני רואה בדמות האישה שלי מוזה, ולעיתים נדירות מודה בזה בפניה באמת.

חושבת שכלטנית כמו גבר, אבל אוהבת כמו אמא.

אני נון קונפרמיזם בתוך הזרם הנון קונפרמיסטי, ולעיתים אני גם מוכנה לזרוק איזו אמרה לטובת הקהילה כדי שידעו שאני לא מוציאה את עצמי החוצה לגמריי. מצד שני, אני עושה את זה גם לטובת הקהילה הסטרייטית בארץ ישראל.

כבר תקופה של בערך שנה, להערכתי, אני מקבלת למייל עדכונים מהאתר של משה סקאל. לא זוכרת בבירור מאיפה הגעתי אליו, ולמה בכלל התחלתי לקרוא. אני רק יודעת שאת החדות במילים שלו אני מעריצה, וגם זה כנראה לא קשור לעובדה שהוא לא הולך בצד הנכון של הדרך.

למרות שמעולם לא קראתי דבר מכתביו שהוצאו לאור, אני ממשיכה בנאמנות לעקוב אחרי הפרסומים שהוא מעלה שם באתר שלו. בכל פעם הוא מעלה לי חיוך על השפתיים ומוציא ממני הנהון של כבוד. וביני לביני אני לא מפסיקה לחשוב- זה בחור, זה.

אני לא אוהבת הומואים. לא אוהבת לסביות. לא אוהבת טרנס או בי.

אני גם לא אוהבת סטרייטים.

אני אוהבת אנשים שיודעים לדבר, ואני אוהבת אנשים שיש להם מה להגיד.

במיטה, עם כל הכבוד, אני לא אוהבת זיוני שכל.

אז תנו לי לשתות את היין שלי בשקט,

לעשן את הפרלמנט שלי כשאני שעונה נינוחה לאחור על הכיסא שלי,

ולקרוא את השירה שלי, כי כן, למרבה הצער, כנראה שיש עוד כתיבה הומוסקסואלית בעולם.

-

[ובשביל הפואנטה:]

I

חשופה.

זה מדהים

   איך נשארתי בלי בגדים.

II

הסירי מעלי שכבות

של בדים הדוקים,

ליטפי בידייך את אותם חמוקים

שליטפת בעבר.

אני כעובר, מתכדרת בין השמיכות,

וקול אנחות מגלה לי טבעו של עולם.

זה נשלם.

מעכשיו אני אחרת, או אם את זוכרת-

תגידי, מי הייתי פעם?