אמרו לי שזה לוקח שלושה ימים. רק קיוויתי שכל העניין יצליח, כי זה עלול לגרום לי המון בעיות
אחר כך... מסרתי להם את התמונה והשם במעטפה חומה. לא היה אכפת לי שזה עלה לי הון,
הון שעבדתי עליו קשה מדיי, אולי הביא אותי לעשות את זה. קיוויתי שלא יצוץ בהם איזה צלם
אנוש, שלא ירחמו פתאום על מי שבתמונה. אולי הם יזהו בו את המפלצת שאני רואה בו. יהיה
קל יותר לכולם, הם לא יידעו מי האיש הרע שהרג את את הקרוב שלהם. הם לא מכירים אותו
כמוני, הם לא שמים לב מי הוא באמת. האמת היא שמרוב שאני אוהב אותו, אני עושה את זה
בשבילו.
הגב שלה כל כך רך, אני יכול ללטף אותו לנצח. היא ממש יפה ככה בשמש, העיניים שלה בצבע
של הים. היא צוחקת צחוק שובב כשאני מדגדג אותה, ואומרת שהיא אוהבת אותי. בטח אם היא
הייתה יודעת, היא לא הייתה אומרת את זה. וכשזה יקרה, היא לא תדע. היא לא תדע מה קרה.
היא לא תדע מי אשם. היא הדבר היחיד שגורם לי להתחרט. לא מגיע לה שכל זה קורה ככה,
ועוד מאחורי הגב הרך שלה. אבל אני יודע שבסופו של דבר זה טוב לכולם. גם לה. בגדול אני לא
מתחרט. קצת מפחד, אבל לא מתחרט.
היום אבא שלי אמר שאני חכם, והוא יודע שבסופו של דבר אני אסתדר. איכשהו כשהוויכוח
הסתבך קצת, הוא אמר שאני בן אדם רע מאוד. כבר לא אכפת לי שאני חכם. אני כבר לא רוצה
להסתדר. אני בן אדם רע מאוד? הוא עוד לא יודע כלום. לא יהיה לו מושג. אולי אם היה רואה
את המעטפה החומה, היה מעריך את ה"אני" שהוא לא מכיר. כואב לי הראש.
אני לא יודע באיזה שעה זה יקרה. התקשרתי אליה והתעקשתי שתפגוש אותי. היא קצת כעסה
שאני מפריע לה באמצע העבודה, אבל אמרתי שזה חשוב. חשבתי מה אגיד לה, מה היא תחשוב.
רציתי לספר לה הכל, אני שונא להסתיר. אני מזהה אותה מרחוק, כמה שהיא יפה. העולם הרוויח
אותה, ואני זכיתי בה. והיא נענשה על ידיי. פתאום נשמע קול יריה. אני רואה אותה בוהה בי
בפרצוף בהול, המום, והכי חמוד בעולם. אני מחייך אליה חיוך רחב, מלא בדמעות כאב.
צונח על הרצפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
