כן, עכשיו גם אני אהיה סטודנטית החל מיולי.

נרשמתי למדעי החברה בדגש על מדעי ההתנהגות.

אני מסתכלת אחורה על הבלוג, לראות איך התקדמתי.. ניראה לי שנכנסתי למאין מרוץ כזה, הכנסתי הילוך חמישי והאמת? הגעתי מהר מאוד למה שרציתי כבר הרבה זמן... עברתי מהצפון למרכז , התחתנתי וקנינו דירה, מצאתי עבודה טובה ויציבה שמכניסה דווקא אחלה משכורת בהתחשב בעובדה שאין לי שום תעודה \ תואר, אני אוהבת את זה שאני עכשיו רשומה ללימודים שזה משהו שחיכיתי לו הרבה זמן וזה בעצם החלק שלי בפאזל שהיה חסר לי.

אבל בכל מקרה, מה שחסר לי זה הזמן עם אבא. הרי אבא גר יותר קרוב לאיזור חיפה ואני פה במרכז הארץ, למרות שאני מדברת איתו כל יום כמה פעמים ביום ונפגשים אחת לשבועיים (משתדלת מאוד שזה יקרה אחת לשבועיים ואם אפשר יותר אז תפדל), אבל עדין הוא כל כך חסר לי, מהרגע שהתחתנתי התחלתי להעריך את כל מה שעשה בשבילי וכל מה שהוא ספג למעני... הרי כפי שכבר כתבתי בעבר , חייתי רק עם אבא מגיל 7 , ההורים שלי התגרשו והקשר עם אמא נותק (אם נתמצת את חיי הלא כל כך ארוכים עד כה, הרי בינתיים עברו רק אוטוטו 23 שנה), אבא שימש לי גם כאבא ללמד אותי לרכב על אופניים (כן כמה קלישאתי שזה נשמע) וגם שימש כאמא כשהתחיל לי המחזור... אויש אני לא אשכח את היום הזה...

זה היה ערב היום האחרון של חופשת חנוכה, הייתי אז בת 12 , אבא התכונן לצאת לאיזשהו אירוע (חתונה או משהו), ואני בינתיים יודעת שמשהו לא בסדר איתי.. הולכת לשירותים רואה שמשהו שם לא תקין , הולכת לאמבטיה, מסתכלת במראה , "אני מדממת" אומרת לעצמי.. לא לא נלחצתי האמת... תכלס, הייתי הכי אדישה לזה למרות שידעתי שזה משהו לא שגרתי.. שמתי לעצמי תחבושת הגיינית (הקטנים, לא משהו שבאמת יכול לספוג מחזור) והלכתי לישון.

בבוקר קמתי ספוגה כפי שאפשר לתאר.. טוב, החלפתי תחבושת הגיינית והלכתי לבית ספר. להתייעץ. חחח כן. הלכתי להתיעץ.. אני מחייכת לעצמי אפילו שאני כותבת את זה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי " טוב נו בואי נלך לקבל דיעות והמלצות"

הגעתי לבית הספר. החברה שלי כבר חיכתה לי על המדרגות במגרש כמו כל יום איפה שתמיד היינו נפגשות.

לקחתי אותה לצד, אמרתי לה "תקשיבי, יורד לי דם" היא בלי לחשוב פעמיים על עוצמת הקול שלה , ווליום הצעקה שהביאה ומי נמצא סביבנו וכמה אמרה בקול רם (מאוד): "מחזור?!?!?!?!" ואני מה יכלתי לעשות שם? הסתכלתי סביבי, ראיתי את החבורה שיושבת בדרך כלל בקצה של הטריבונות במגרש של הבית ספר, מסתכלים עלי, בצד השני עוד כמה ראשים הסתובבו, לקחתי אותה משם דבר ראשון בשביל לברוח. אח"כ בשביל הרצון שלי לצעוק עליה חזרה למשוך לה את היד בכוח שיכאב לה ולדבר איתה חופשי בלי ראשים ואוזניים נוספות מיותרות.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי נגררת אחריה כשהיא מושכת אותי למנהלת של הבית ספר. סיפרנו לה מה שקורה. 

ופתאום גם מצאתי את עצמי במשרד של המנהלת עם המזכירה שלה , המחנכת שלי, השרת של הבית ספר (!!!) וחברה שלי. 

טוב מה עושים עכשיו? המזכירה של הבית ספר אמרה שאני יכולה להתקשר לאבא שיקח אותי הביתה ויטפל בסיטואציה הזו.. (חח מסכן).

התקשרתי אליו, אבא מנסה לדלות מידע ולהבין מה קורה כשמאחורי עומדים כול הווג'ארס הנ"ל. עד שהמזכירה הבינה שאני לא יכולה לדבר כי הם כולם שם (!!!!!!!!). כולם יצאו, אבא ישר שאל אותי בלי שהספקתי להוציא מילה מהפה "מה, יורד לך דם?" נדהמתי לגלות כמה אבא שלי כל כך מחובר אלי, כל כך מבין אותי, לא הספקתי עוד להגיד כלום, והוא פשוט ידע. אין על האבא הזה פשוט אין.

כמובן שהוא בא לקחת אותי, התייחס אלי כאילו אני מינימום נגועה בשפעת הכי הרסנית שיש, עשה לי מרק, ירד לסופר להביא לי תחבושות (מכל המינים והסוגים), ולקח חופש כדי להמשיך להיות איתי ביום ההזוי הזה.

אז זה אחד הסיפורים מאלף שאני יכולה לספר על אבא שלי כדי לנסות להעביר לבלוג הזה את אהבתי לאבא ולהבין את האופי היפה תואר הזה שנמצא אצל אבא שלי ורק אצלו, בן אדם מדהים שתמיד היה ותמיד יהיה שם בשבילי.

אבא יש רק אחד.

http://www.youtube.com/watch?v=4SIX-Qp6v4k&feature=related