חיכיתי לרצון ולמוזה לכתוב כאן.

http://www.youtube.com/watch?v=jKnOMTLHyJ8&feature=related

שמעתי את השיר הזה וזה פשוט הכה בי.

כשהייתי בת 12 אפילו קצת לפני ואפילו קצת אחרי אהבתי את נטליה אוריירו. מאוד. כמה שנים עקבתי אחריה אחרי הדיסקים השירים הסדרות.. התמונות. וכמובן, כשהייתי עצובה, או שמחה תלוי, פשוט הייתי ניגשת לאחד השירים שלה... ולכן, היום אם אני ניגשת לשירים שלה, אני מריחה את אז, אני רואה את אז, זה מחזיר אותי אחורה לכאבים.. כן, במיוחד לימים העצובים שעברו עלי, כשהיה את המשפט עם אמא והחליטו שהיא תבוא לבקר והיא לא באה, כל הפגישות איתה מול הפסיכולוגית שלא היו יעילות, לראות את אחי בוכה מעצבים שחייב להיות שם ולשמוע את הבולשיט של אמא... ואני ילדה בת 12, אני רחמנית (הרי אני שומעת נטליה אוריירו ואגב מבינה כל מילה בשיריה), אני כבר לא כועסת על אמא.. פשוט הזכרונות לא חיוביים זה הכל ושירים כאלה ואחרים מזכירים אותה פה ושם. את הזכורונות.

אז.. עוד אחד מהזכרונות שהשיר הזה מעלה לי, זה הבחור העולה החדש מהונגריה שהגיע לבית הספר. היה בכיתה המקבילה. ההדלקות הראשונה שלי אפשר להגדיר זאת כך.. אבל זה היה עצמתי יותר מסתם הדלקות.

הוא היה גבוה, חסון, בלונדיני בהיר.. לא כמו אלה בארץ. הוא היה משהו אחר. בעיני הוא היה היצור הכי מיוחד שאי פעם ראיתי (כל הכיתה שלי היו מפלצות רעות. גם היום הם ניראים מופרעים).

בכל אופן, ניסיתי להתחבב עליו, הייתי איתו בהפסקה, דיברתי איתו בטלפון, הוא היה נורא נחמד, מנומס.

יום אחד אפילו הייתי בדרכי לצאת מהבית, פתחתי את הדלת וראיתי אותו ממש מולי. הוא לקח את הרגליים שלו וברח. הלב שלי קפץ מההתרגשות שהוא בא אלי, היה על סף דלתי.. אבל ברח. 

הוא לא הצליח מאוחר יותר להסביר את עצמו.

הבחור הזה, היה בחוג לכדורסל. הלכתי למאמן, אמרתי לו שאני רוצה להצטרף. הוא הזהיר אותי, הוא אמר לי שהבנים יכולים להיות אכזריים על כך שאני הנקבה היחידה בקבוצה. אמרתי לו שאני מוכנה לספוג את זה. אכן היו גיחוכים עלי, ניראה לי שאפילו אותו בחור צחק עלי קצת. אבל הוא היה מנומס מידי. 

המאמן הזה רק חיזק אותי. הוא לא הבין שאני נימצאת שם מהסיבות הלא נכונות.. חח זה מצחיק היום לחשוב על זה שהצטרפתי לקבוצת כדורסל של בנים רק בשביל הבחור.... אבל המאמן הזה יצא גבר..

דקה לפני סיום משחק (באימון), הכדור הגיע לידיי.. כמובן הוא בא מכיוון הבחור המקסים הזה שהבין שאם הוא לא ימסור לי את הכדור אף אחד לא ימסור לי אותו. 30 שניות לפני שריקת הסיום לא הבנתי מה אני עושה עם הכדור הזה ביד. התחילו לצעוק עלי למסור לזרוק רק לעשות משהו. הסתכלתי עליו, הוא חייך חיזק והצביע לסל. זרקתי.. וכאילו כמו בטלנובלה, הכדור נכנס. בול לסל. הבחור מחא לי כפיים.. מזל שזה נכנס גם ככה אני פאדחנית שבכלל נכנסתי לאימון הזה..

שום דבר לא השתנה ימים אחרי.. דיברנו כרגיל.. לא יכלתי לשאת עוד פאדיחה באימון והחלטתי לוותר על הכדורסל ולנסות דרכים אחרות להתקרב אליו.

הגיע יום הולדתו. החלטתי שאני קונה לו כדורסל. משהו יפה לא סתם הכתום הסטנדרטי. קניתי לו אחד קצת יותר מעוצב. אבא עזר לי לבחור, לקחתי את זה ככה עטוף ברשת, אחרי בית הספר, אמרתי לו שיחכה לי רגע כי יש לי משהו בשבילו ואני רוצה לעלות הביתה להביא את זה רגע. הוא לא רצה לחכות. התעקשתי, אמרתי לו שזה ממש מהיר ואני תוך שניה אהיה למטה. הוא אמר לי "טוב טוב, תעלי אני מחכה".

עליתי מהר 4 קומות רצתי, הלב שלי דפק התרגשתי כל כך לתת לו מתנה משהו שאולי יקרב אותו אלי קצת.. הייתי נורא רומנטיקנית. אם יכלו לצאת לבבות ממני היית משאירה שובל של לבבות אחריי.

לקחתי את הכדור, יותר נכון חטפתי אותו! רצתי את המדרגות 4 קומות למטה, רצתי לגשר... ראיתי את הספסל ריק. הספסל שעליו היה אמור לחכות לי. עשיתי סיבוב 360 מעלות עם הגוף.. אולי הוא מחכה בספסל אחר, אולי הוא מחכה בעמידה באיזו פינה מתחת לעץ אולי.. ואולי... ואז זה מתחיל לחלחל אצלי.. הוא ברח... הוא בטח מסתכל עלי עכשיו מחפשת אותו וצוחק. המנומס הזה, האירופאי, המיוחד... איזו תמימה אני.. הוא פשוט בחוצפתו הלך משם, ואני עומדת שם עם הכדורסל שקניתי לו תופסת בשתי ידיים.. אני בוכה אפילו שאני כותבת את השורות האלה... ילדונת בת 11 אפילו לא 12.. איך הוא יכל לעשות לי את זה בלי לחשוב פעמיים?

חזרתי הביתה.. עזבתי את הכדור.. ושבועות כל פעם שהייתי רואה את הכדור הזה.. מתגלגל לי שם על הרצפה בחדר שלי ושומעת את השיר הזה.. הייתי בוכה והייתי בוכה הרבה..

החלטתי שאני מתעמתת מולו. באתי אליו, שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, אמרתי לו שקניתי את זה כמחווה חברית, ניסיתי לשקר שאני אפילו עשיתי את זה מתוך ידידות ולא היתה לי שום כוונה אחרת.. ראיתי שזה לא הולך ואמרתי לו את האמת, אמרתי לו שרציתי להתקרב יותר, שרציתי להיות חברה, והוא פשוט הטיח בפני את האמת:

"אני חושב שאת שמנה ובגלל זה אני לא רוצה להיות איתך"

אני, שלא ציפיתי לתגובה הזו, רציתי להעליב אותו בחזרה, לזרוק סלע על ליבו כי כך הרגשתי אני ברגע שאמר לי את המילים האלה... חשבתי אולי 30 שניות וצעקתי לעברו " אבא שלך השמן הזה אני לא יודעת איך הוא בכלל נכנס בדלת הבית שלכם" הוא באמת היה איש גדול מאוד, אבל גם מאוד נחמד ומאוד עודד אותי להתחיל עם בנו.. הוא חיבב אותי.. ולכן הצטערתי על מה שאמרתי אח"כ.. אפילו ניסיתי להתנצל בפני הבחור.. אבל זה כבר היה מאוחר מידי.. הוא כבר כעס ולא רצה אפילו לכתוב לי בספר זכרונות בסוף כיתה ו'... מאז הוא עזב... ולא ראיתי אותו יותר.. אני מאמינה שהוא חזר להונגריה... אפילו ניסיתי לחפש אותו בפייסבוק וניראה לי שאפילו מצאתי.. שלחתי הודעה לזיהוי כדי לדעת אם זה באמת הוא . ברגע שיאשר, אני לא יודעת איך, אבל בטוח שאזכיר לו את הדברים שאני אומרת כאן, הוא יראה היום איך אני ניראית, ויצטער ולא יגיד לאף אחת יותר שהיא שמנה..

שלכם,

סתם כותבת..

במצב רוח לא תואם לשעה לפני יום הולדת

מזל טוב לי.  -> בניסיון כן לחייך.