אמא שלי עולה לי מידי פעם לראש.

כן זה בילתי נמנע. אז היום שמעתי שיר, וראיתי את הקליפ וניזכרתי והתמלאתי חשק ומוזה לכתוב כאן עליה.

יש לי החשק להתחיל ממש מהתחלה. אני אתחיל ואספר את הדברים כמו שאני רואה אותם. יכול להיות שחלק מהדברים הם לא מדוייקים. אבל ככה אני רואה אותם וככה אני ניתחתי אותם במשך השנים עד היום.

אמא ילדה את אחי בגיל 19 ואותי בגיל 21. אחי נולד ברומניה ואני נולדתי בארץ. אמא ואבא עלו לארץ מרומניה ופתאום מצאו עצמם בארץ זרה ללא שפה וללא מכרים והתחילו מאפס.

אמא התברגה מהר מאוד, למדה קרוא וכתוב. אבא עד היום מתקשה בקריאה ולא נדבר בכלל על הכתיבה.. אבל הוא דובר עברית מעולה. ישנן מילים שהוא עדין לא מכיר אבל הוא דובר עברית בצורה שוטפת וטובה.

בכל אופן, אמא פתאום גילתה את היכולות שלה, אמא לשני ילדים, צעירה, יפה, גברים הסתכלו עליה, התחילו איתה. אמא היתה מושכת מאוד, בעלת חזה שופע ובשר לתפוס. אז כן הגברים בישראל ראו בה טרף.

היא כניראה הוחמאה מאוד מהיחס של הגברים אליה ואהבה את העובדה שהיא עדין נחשקת.

אמא היתה מכה. היא היתה מכה אותי יותר מאת אחי. היא לא רצתה אותי. כשהיתה בהריון רצתה להפיל ואבא שיכנע אותה לא לעשות זאת. כשהחליטה כן להשאיר אותי התפללה כל ההריון שזה יהיה בן. כשיצאתי הודיעו לה שאני בת. היא התבאסה. היא נקמה בי בשנים האלה שהיתה איתי ואחי היה הבן המועדף עליה אבל גם הוא קיבל ממנה לא מעט.

כשאני אומרת מכה אינני מדברת על פליקים פה ושם, אני מדברת על כפכף. אני מדברת על הרגל כולל הכפכף. אני מדברת על חגורה. אני מדברת על זה שאמא הטיחה אותי פעם על האקווריום והוא נישבר וכל המים יצאו עלי. אמא היתה בן אדם עצבני. אני זוכרת שהיא התעצבנה יום אחד ובעטה בקיר והשאירה סימן שחור על הקיר הלבן.

אז בינתיים כך ניראו חיי עד גיל שבע. בגיל 5 או 6 הייתי עדה לבגידה של אמא. היא בגדה באבא שלי והיא בגדה בו בבית. ואני ואחי בחדר.

בגיל 7 אני זוכרת את הגבר השני שנכנס הביתה. אח שלי הרים טלפון לאבא ואמר לו שיש גבר בבית. אמא נבהלה וצעקה ואני לא זוכרת טוב אבל ניראה לי שהוא קיבל ממנה מכות גם על זה. בדיעבד הבנתי שאבא ביקש מאחי שאם יראה גבר בבית שמיד ירים אליו טלפון. כך אחי עשה.

כשהייתי בת 7 ואחי היה בן 9 הוריי התגרשו. אני זוכרת את הבית הפוך. אני זוכרת שאמא לקחה אפילו את הסלון. היא לא השאירה בבית כלום. כן. אמא היא זו שעזבה את הבית. אני הייתי אז קטנטונת לא כל כך הבנתי מה קורה. בדיעבד הבנתי שאמא ואבא שאלו את אחי עם מי הוא רוצה להיות והוא לא חשב פעמים ואמר אבא. אני כמובן נישארתי עם אחי.

וכך אבא מצא עצמו בגיל 41 לבד עם שני ילדים. אבא עד הגירושים לא ידע כביסות. לא ידע כלים. לא ידע בישולים. היום הבית שלו מבריק, ללא כלים בכיור, עם ריח של כביסה ובישולים שכל שף היה מתבייש לעמוד לידו.

לאבא יש שריטה שהעביר לי גם: אמא לא היתה שוטפת כלים בזמן, זאת אומרת, עד שהיא לא ראתה את הכיור מתמלא היא לא היתה שוטפת את הכלים. אבא היה חוזר הביתה מהעבודה וזה מה שהיה צריך לראות - כיור מלא עם זבובים מעל. לכן היום לא יקרה מצב שאראה את הכיור של אבא אפילו לא עם כוס. וכך גם הכיור שלי.

בין הגילאים 7-12 לא שמעתי ולא ראיתי את אמא בכלל. היינו אני, אחי ואבא. משפחה קטנה ומצומצמת. אינני זוכרת שהיתה חסרה לי. אינני זוכרת שפתאום הרגשתי שהיא נעלמה. וזה משהו שעד היום אני לא מצליחה להבין. איך ילדה קטנה עוברת ממציאות עם אמא למציאות בלי אמא ללא שאלות?

שאלתי את אבא על זה. שאלתי אותו "איך יכול להיות שלא שאלתי שאלות? איך יכול להיות שלא היתה חסרה לי פתאום הנוכחות של אמא בבית?" הוא ענה לי תשובה שסיפקה אותי לכל החיים. הוא ענה : "השתדלתי לספק לכם את כל הצרכים הריגשיים והחומריים על מנת שלא תגיעו למצב שתשאלו".

כשהייתי בת 12 אמא תבעה את אבא למזונות. היום בדיעבד אני מבינה שאלו הם מזונות אישה או משהו כזה. איזשהו בולשיט כזה או אחר. איך גבר שמחזיק שני ילדים צריך גם לממן את גרושתו?! ראבק!

בכל אופן, התביעה הזו הובילה אותנו למצב שבית המשפט לא ראה בעין יפה את העובדה שהילדים גדלים אצל האבא. כמובן שהרבה פעמים בחיים שלי הרימו גבה כשהייתי מספרת שאני גדלה עם אחי אצל אבא ואינני בקשר עם אמא כי זהו באמת סיפור יוצא דופן. אבל זה המצב.

אז התחילו להפגיש אותי ואת אחי עם אמא בליווי פסיכולוגית שהיה ברור שהיא תמיד מצדדת באמא.. תמיד מזילה דימעה על אמא ועל מה שאמא היתה מרגישה ומה שהיא היתה מספרת. היא לא הזילה דימעה על שני הילדים שננטשו על ידה.

אחי יצא עליה באחד המפגשים ואמר לה "תגידי את פה כדי לצפות בטלנובלה? למה את פה בעצם? להזיל דמעות?" אחי היה מאוד עצבני בפגישות ולא היה מסנן שום מחשבה או מילה שעולה לו לראש.

אני הייתי יושבת בפגישות הללו ושותקת. לא היה לי האומץ לדבר עם אמא. הייתי יושבת, שותקת ובוכה.

אחרי כל הבלאגן והפגישות, בית המשפט החליט שאמא תבוא לבקר פעמיים בשבוע שעתיים בכל פעם. היא הגיעה. אחי היה מסתגר בחדר, ואני הייתי יושבת איתה. כשהיא ניסתה להכנס לחדר ולדבר עם אחי, הוא הוציא אותה בכוח מהחדר, משך אותה מהיד כי היא לא הסכימה לצאת.

אני זוכרת שלי זה היה קשה לראות את זה ולשמוע את הצעקות וקברתי את עצמי בטלוויזיה מול הסדרה שכל כך אהבתי לראות - קטנטנות.

אז היא הפסיקה להתמיד בפגישות. היא הפסיקה לבוא כי לטענתה (גיליתי את זה כשפגשתי אותה ב 2007) זה לא עשה לנו טוב.. אולי היא צדקה שזה לא עשה לנו טוב.. האם היא צדקה שהיא הפסיקה לבוא ונטשה שוב? הנושא נתון לויכוח. אני מאמינה שהיא התייאשה כי לה זה לא עשה טוב.

אז בין הגילאים 12-19 שמעתי עליה לסירוגין. פעם התקשרה ליום הולדת פעם לא התקשרה שנה כן שנה לא שנתיים כן. לא זוכרת אבל יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים דיברנו בשנים האלה.

כשהתגייסתי לצבא התחלתי לגלות את עצמי, את זהותי, מי אני מה אני. שיחות על דת עלו הרבה. הכרתי את בעלי שיחיה.

אמא לא יהודיה, אבא כן יהודי. אני ידעתי שאמא עברה איזשהו גיור (קונסרבטיבי = מוכר על ידי הרפורמים אך לא על ידי האורתודוכסים. בקיצור גיור לייט).

אני לא ידעתי בזמנו  האם הגיור שלה תקף עלי או לא. אז החלטתי להפגש איתה. תיעוד הפגישה הלא כל כך מלא מתועד כאן.

בכל אופן בפגישה הזו שאלתי את השאלות וכמובן שבסופו של דבר הבנתי שאת הגיור אני צריכה לעבור בצורה מסודרת ללא קשר לאימי ולגיור שלה. עברתי גיור. גיור המוכר לכל הזרמים.

בפגישה הזו התחלתי לגלוש לנושאים יותר אישיים עם אמא. ניסיתי להגיד לה שהיא צריכה להמשיך הלאה. שהיא צריכה להשתחרר. אני השתחררתי כבר אז. לא הרגשתי כלום, הרגשתי שפגשתי מכרה שלא ראיתי הרבה זמן. זהו. אמרתי לה "את גרושה כל כך הרבה זמן ולא עשית עם עצמך כלום. את לבד. ואם תבזבזי לעצמך את הזמן, את תזדקני לבד, לא יהיה איתך אף אחד! המשיכי הלאה, הכירי מישהו, הביאי עוד ילד שיהיה איתך, המשיכי את חייך, אל תתקעי בעבר". בעצם המטרה שלי היתה לשחרר אותה מהעבר. אני יודעת שזה משהו שקשה לעשות אבל עדין היא צעירה היא עדין יכולה לעשות ילד גם אם זה כרוך בלקחת סיכון. חבל ככה לחיות בידיעה שיש ילדים ובעצם היא לא נמצאת איתם. הכוונה שלי היא שתעשה ילד מרצון. משחרור. שתרצה להמשיך הלאה ולא תהיה תקועה על משהו שכבר אין טעם להתקע בו.

היא בתגובה אמרה "לי יש כבר את הילדים שלי". הסתכלתי עליה לרגע ברחמים "איזה ילדים יש לך? אני שבקושי מדברת איתך? אחי שבכלל לא מוכן לשמוע ממך? איזה ילדים?" היא שתקה. והבנתי שזהו אינני רואה עוד טעם לדוש בדבר ושהיא כבר תיקח את דבריי לאן שצריך לקחת.

אני נישמעת כאילו הייתי מאוד רעה אליה, אבל באמת שלא אמרתי את הדברים ברוע או ברשעות, והייתי מאוד רכה איתה, מאוד רחמנית כי הרי המטרה שלי לא היתה לפגוע בה.

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. השמדתי את המספר שלה ואמרתי לעצמי "החיים יעשו את שלהם בנושא".

אבא בקשר טוב עם גיסו- אחיה למחצה של אמא. 

הוא התקשר יום אחד וענתה לו סבתא שלי - אמא של אמא.

אבא שונא אותה. הוא שונא אותה כי מהרגע הראשון שאמא ואבא החליטו להתחתן, סבתא היתה נגד ולא הסתירה את העובדה שהיתה נגד.

אבא תמיד אומר שהיא זו שקיללה את הנישואים שלהם והיא האשמה. אבא תמיד מאוד דרמתי.

בכל אופן יצא לו לדבר איתה והיא סיפרה שהיה לה סרטן השד. הצטמררתי. תמיד חייתי במחשבה שבמשפחה שלי אין הסטוריה של מחלת הסרטן ופתאום זה היכה בי. יש צד שלם שאני לא יודעת מה קורה איתו! הצד שלה! ועכשיו אני מגלה שסבתא היתה חולת סרטן השד וכרתו לה אותו!

מאוד נלחצתי מהעובדה הזו ועכשיו שאני בעצמי רוצה להיות אמא ואהיה בקרוב (ב"ה), אני מפחדת כי אינני יודעת את הרקע הרפואי שלי בשלמותו. אני מאוד לחוצה מהנושא ואתחיל באמת לחקור עליו ולקרוא עליו.

זה הסיפור שלי. סיפור חיי. אני, סתם כותבת.. כותבת על אמא שלא היתה אמא.

אני מעידה על עצמי שאני בטוחה ללא צל של ספק שאני אהיה אמא טוטאלית. אני אהיה אמא טובה במלוא מובן המילה. אהיה אמא נאמנה. אני אשטוף את הכלים תמיד, אני אטפח את הבית תמיד. אני אהיה ההפך ממה שהיא היתה. אני אהיה כמו אבא שלי.