החג הזה לקחתי את עצמי ואת בעלי ונסענו לאבא. חמוד, הכניס עוף ותפוחי אדמה לתנור, למרות שדי הפתענו אותו, יצא ממש טעים.

ישבנו ודיברנו על תוכניות לעתיד. אבא אמר שאיננו רוצה להמשיך לעבוד ורוצה לצאת לפנסיה.. פתאום הרגשתי כמה גדלתי ואיך פתאום אני עצמאית ואבא יוצא לפנסיה..

אבא דיבר כי רוצה לרדת מהארץ.. וכדי לקבל פנסיה יצטרך לחיות חצי שנה כאן חצי שנה ברומניה.. בן דוד שלי מעודד אותו לעשות זאת. מפי דברי הבן דוד "תבוא! נהיה כולנו יחד!" ואני שואלת את עצמי "מה זה, נהיה כולנו יחד? אתה אשתך והילדה וההורים שלך? מה איתי? מה עם אחי? אנחנו הרי לא נעבור לשם. אני לא מתכוונת לעזוב. ואחי, אם יעזוב, זה בטח לא יהיה לרומניה.. אבל אחי בכלל לא בכיוון והוא נושא לפוסט אחר.

כשדיברנו איתו, בעלי ניסה להבין מה בדיוק אבא רוצה לעשות, ואני רק אמרתי לאבא שיבדוק את הדבר הזה יותר לפרטים, זה לא יהיה פשוט פתאום לחזור לשם ולהרגיש שחוזר למקום שאותו עזב לפני 25 שנה. דברים השתנו. בן דוד שלי נותן לו הבטחות על דירה שיש לו כבר לתת לו, על חיים טובים יותר, אבא מצידו אומר כי יוכל סוף סוף לקרוא עיתון כי הוא לא קורא כל כך טוב בעברית.. ואני? אני רק רוצה שיהיה לו טוב.. כך בעצם היו המחשבות שלי. עד שניפרדנו ממנו לשלום, ירדנו לאוטו והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון המרכז. אז עצרתי, בזכות בעלי וחשבתי יותר לעומק.

בעלי אמר לי "הוא דיבר איתך על זה לפני כן?" אמרתי לו ששמעתי על הרצון הזה לא פעם ולא פעמיים.. הוא שאל אותי מה אני חושבת על זה.. הוא שאל האם אני חושבת שזה נכון בשבילו.. נכון בשבילנו. ואז הוא אמר "מעניין אם כשיהיה לו נכד הוא יחשוב את אותו הדבר"

ואני? מהרגע הזה שתקתי עד שהגענו למרכז. מידי פעם הזלתי דמעות בסתר בלי שבעלי ירגיש או ידע. כל הענין הזה עשה לי רע פתאום. התחלתי לחשוב על עצמי לבד כאן. אחי יהיה כאן נכון, אבל זה לא אותו הדבר. אני רוצה את אבא שלי, אני לא רואה את עצמי בלעדיו.. גם ככה אני רואה אותו מעט מאוד.. אחת לחודש במקרה הטוב (בלי תקופת לימודים), ועכשיו לראות אותו אחת לחצי שנה? איזה בזבוז זמן שבו אני לא אראה את אבא!

הדמעות נאגרו בעייני.. וכדי שבעלי לא ירגיש נרגעתי.. ואז שוב נאגרו.. ושוב נרגעתי.. התחלתי לחשוב על כך שאולי בעזרת השם בקרוב יהיה לי תינוק \ תינוקת, איך אני נוסעת איתה ברכבת כדי להגיע לעיר הולדתי, איך אבא שלי לא שם כדי לראות אותה מתפתחת.. כדי לעזור לי. איך הוא מרחוק מלטף ומצטער על כך שהוא לא שם, איך אנחנו מדברים דרך הסקייפ ורק דרכו רואה את התינוקת שלי (במחשבות ובדמיון הפרוע שלי תהיה לי בת ראשונה), איך אני באה להוריו של בעלי ופתאום מרגישה את הלבד למרות שהוריו הם קרובים ורגישים ואני מאוד אוהבת אותם.. איך אני רוצה את אבא לידי ויהי מה.. איך עדין אני רואה שאין תחליף לאבא שלי.. הרגשתי איך אני רוצה לפרוץ בבכי.. אבל לבד בלי שאף אחד יראה.

לא רציתי לבאס את בעלי בחג.. לא היה לי חשק גם לדבר על זה.. כי בעלי חותך בבשר, הוא אומר את האמת הטהורה, לא משמיט אף פרט, אומר את כל התמונה במלואה.. ולפעמים האמת כל כך כואבת שעדיף לי לא לשמוע אותה.. לא באותה נקודת זמן בכל אופן. אז העדפתי לבכות בסתר ולבנות בראשי את הפוסט הזה.