לא פעם ולא פעמיים אמרתי והדגשתי עד כמה העיר הזו קרובה מאוד לליבי. כל פעם שאני ביושלים.. לא, בעצם, זה מתחיל אפילו בדרך לשם.. עוד לפני שנכנסתי לעיר.. מעין התרגשות כזו, פעימות לב.. ממש כמו ילדה מאוהבת שהולכת לפגוש את האהוב שלה, ככה אני הולכת לפגוש את העיר הזו. תמיד לבושה יפה, תמיד לבושה בלבן, תמיד עם חצאית ארוכה מספיק לתת את הכבוד לירושלים.. כמו מעין בית כנסת גדול במיוחד. ככה אני רואה את ירושלים.

זה התחיל לפני כמה שבועות שחמתי סיפרה לי שהיא נסעה בטיול מהעבודה לירושלים. סיפרה על המראות, על המקומות.. ואני אמרתי לה "אם הייתי יכולה הייתי מצטרפת אליכם מבלי לחשוב פעמיים!" חמתי אף פעם לא אדישה להערות כאלה.. ואתמול היא הוכיחה לי את זה.. שוב.

לפני כשבוע היא אמרה לי שהיא מארגנת טיול בעבודה לירושלים ושהיא לוקחת אותי איתה. התרגשתי מאוד! יכלתי לנשק לה את הרגליים באותו רגע. תמיד אני מתרגשת כשאני יודעת שאני אגיע לירושלים..

לילה לפני כן התרגשתי מאוד מכך שאני נוסעת לירושלים והכנתי את כל מה שאני צריכה. חלמתי שאני מאחרת לאוטובוס, ושחמתי צריכה לעכב את הנהג עד שאני מגיעה.. ובסופו של דבר לא הצלחתי להגיע והם נסעו בלעדי.. התעוררתי בתחושה שזה היה אמיתי! מעין חלום כזה שמלווה בתחושה גם כשמתעוררים.

יום למחרת הלכתי לעבודה ואני כל היום באופוריה. בתחילת היום קפצתי לדואר ולשמחתי גיליתי שזמר ויוצר מדהים בשם נועם פנחסוב שלח לי חבילה הכוללת שני דיסקים שלו וספר שכתב. והקדשה. התרגשתי כל כך מההקדשה. הוקסמתי. אמרתי לעצמי שאעשה עליו פוסט נפרד אבל הוא השתלב לי כל כך טוב בתחושת האופוריה שלי ביום הזה שהחלטתי שאני כותבת עליו עכשיו. אז גוגל לנועם פנחסוב או אפילו ביו טיוב יתן קצת רעיון על מי אני מדברת.

הלכתי לעבודה.. הגיעה השעה 14:00. המנהל שלי אמר לי "יש מלא דברים שאנחנו צריכים לסיים עוד היום". אמרתי לעצמי שאני חייבת לשים גז בעבודה אם אני רוצה לצאת ב 15:30 כדי שב 16:00 אהיה במקום המפגש בו אני אמורה לפגוש את חמתי ואת ההסעה לירושלים. השעה כבר 15:15, 15:36, 15:48, אני רואה שאני לא יוצאת.. והמנהל שלי רק מוסיף לי דברים דחופים לאותו רגע.. ואני נאבקת ומנסה לסגור דברים ואני רואה שאין לי סיכוי. בסופו של דבר הצלחתי לסגור כמעט הכל.. אבל יצאתי ב 16:05 וחמתי היתה בשוק שיצאתי כל כך מאוחר.. יצאתי בדיוק כשהייתי אמורה להגיע לשם כבר. מה שאומר איחור של חצי שעה.. מה שאומר שהחלום שלי התגשם והיה לי חלום נבואי.. מטריד קצת לא? חמתי היתה בשוק מזה שהיה לי חלום נבואי אגב :-)

האמת שהוא חצי התגשם.. כי בסופו של דבר היא הצליחה לעכב את האוטובוס עד שהגעתי.. והוא יצא בסופו של דבר לכיוון ירושלים בסביבות 16:45.

אז הגענו ב 18:00 לירושלים, אכלנו במסעדה איטלקית לא רעה אבל בקושי נגעתי שם בדברים כי אני בדיאטה כבר חודש והכל שם היה בצקים ופסטות.. אז אכלתי סלטים.

התחלנו לטייל בסביבות 20:00 בסמטאות ירושלים.. זה היה פשוט מדהים.. העובדה שיש הרבה אנשים ברחוב, הרבה קבוצות, תלמידים, תיירים, דתיים, הכל מהכל מכולם. כשהגענו לכותל.. ואוו, הנשמה שלי התמלאה פתאום שוב. ראיתי שטיח של אנשים. תצפתנו מלמעלה.. אמרתי לעצמי שכניראה היום לא אצליח לגעת בקיר. ירדנו למטה, צללנו אל תוך ההמון. זה עדין הדהים אותי. אם זה היה לפני 4 שנים בטח הייתי יוצאת משם עצבנית חסרת סבלנות.. אבל זה לא היה ככה הפעם.. הסבלנות שגיליתי על כל אלה שדחפו אותי, דרכו עלי, עלו עלי.. זה היה מדהים. לא היה אכפת לי.. ידעתי שאני נמצאת איפה שאני רוצה להיות. אני וחמתי הצלחנו לפלס את הדרך לכיוון הקיר.. פתאום ראיתי שאני כל כך קרובה. לא חשבתי שאצליח להתקרב ככה.. הצלחתי לשלוח אצבע ולגעת.. ואז פתאום קבלתי דחיפה ומצאתי את עצמי, את כל הגוף שלי צמוד לקיר. הייתי צמודה לקיר וזה היה מדהים.. ככה פתאום מצאתי את עצמי.. ככה.

חוויה עוצמתית.

ואז ניזכרתי שהייתי בירושלים גם ביום ירושלים. אספתי עוד יום משמעותי לבקר את העיר המדהימה הזו.

מה שיותר מעניין ואני גם מקשרת את זה לאמונה שלי ולרוחניות שלי, האיפון שלי מת. לא הספקתי להגיע עם סוללה לעיר. הצלחתי לצלם שתי תמונות ואז הוא מת. הייתי כל הטיול כשהאיפון בתיק. אולי היה עדיף כך. מישהו למעלה רצה שאתרכז בעצמי. רצה שאתרכז במראות ושאנציח אותן במוחי.. בנשמתי.

ובכל זאת מה כן הספקתי לצלם?

נרגילה במסעדה. היו שם כל מיני כלים ישנים כאלה..

היה מעניין לנחש ממתי הם וכמה זמן הם קיימים ולמי הם היו שייכים ומה הם ראו..

הרובע הארמני

הלוואי שהיו שואלים אותי "באיזה רחוב את גרה?" ואז הייתי עונה:

הסיפור פה הוא שהיה לי פיפי ממש ממש ממש לוחץ.. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. המדריך שאל אותנו למי יש פיפי ואף אחת לא רצתה.. פתאום כשהתחלנו לצעוד לחפש שירותים אני והמדריך, מצאתי את עצמי עם עוד חמש בנות. לא היו שירותים פתוחים בשום מקום. הגענו לשומר החמוד הזה, והוא לא נתן לנו להכנס לאיפה שכן היו שירותים מכיוון שהחלה שם הופעה ולא נותנים להכנס בזמן הופעה. רציתי להרוג אותו.. ועוד יותר רציתי להרוג את חמש הבנות שהחליטו סתם ככה לבוא לעשות פיפי ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שיכניסו את כולנו יחד לשירותים... אז החלטתי אחרי שירדנו מהשומר הזה לגשת אליו שוב לבד בלי שישימו לה הבנות האחרות. חייכתי אליו ואמרתי "ואני לבד בלי כל הג'מעה.. תתן לי להכנס לשירותים לכמה שניות?"

הוא היסס.. ואז אמר לי "רדי במדרגות מימין. שם השירותים"

אמרתי לו "בא לי לנשק אותך!"

הוא אמר לי "רק המשיכי לחייך והשארי יפה".

SAME SAME - NEW NAME :-)

סתם כותבת..