עבר עלי שבוע מטורף.. כל השבוע הרגיש כמו יום אחד ארוך.

השבוע התחלתי את הסמסטר, מה שאומר שימי ראשון ורביעי אני רואה את הבית רק ב 22:00 ב 4 חודשים הקרובים.

השבוע גם בעלי הרגיש את הלחץ. כל השבוע אמרנו רק לילה טוב אחד לשניה (בבוקר כל אחד קם בשעות שונות לכן אפילו בוקר טוב לא היה שם), וזה הולך לגלוש לשבוע הבא בצורה הרבה יותר קיצונית כי בעלי טס לחו"ל לענייני עבודה. הוא יצא לפני כשעה ואני אראה אותו רק בשישי הבא.

האמת שלפני כחודש.. איפלו לפני שבועיים, כשהייתי חושבת על זה שהוא טס לא חשבתי שזה יזיז לי במיוחד, יותר מזה כבר תכננתי את חיי החברה שלי בשבוע הזה, המסיבות שאני הולכת לעשות, המקומות שאני אטייל בהם.. אבל יום חמישי התחלתי להרגיש את החסרון שלו.. עוד לפני שנסע, הרגשתי שהוא יחסר לי, הרגשתי שלא בא לי שיסע.. כל הסופ"ש השתדלתי להרגיש אותו כמה שיותר, להריח אותו כמה שיותר.. חיבקתי אותו לפני שהוא נסע משהו כמו עשר דקות.. נשמתי אותו.. התחככתי עליו כדי שהריח שלו ישאר עלי.. זה לא עזר.. הוא יצא ורוקן לי את הבית. אולי אני נישמעת שאני מגזימה..

יש בי את האהבה התמימה הזו אליו, את הגעגוע הזה שאפילו שהוא יהיה קצר ולא משמעותי לאחרים, עדין לי זה יהיה משהו גדול וכבד.

להתעורר בבוקר למיטה ריקה, ללכת לעבודה בלי לקבל איזו הודעת SMS "אוהב אותך" או כמו "מה קורה?" ברמה היומית, לחזור הביתה לבית ריק, לא לבשל, לא לראות אותו נכנס למקלחת אחרי יום ארוך.. לא להרגיש אותו, לא להריח .. ולסיים את היום במיטה ריקה..  במשך שבוע. זה מרגיש לי כמו נצח.

אז הנה אני מתחילה שבוע של בדידות מוחלטת. שבוע בו אני מחכה יותר מתמיד לסוף שלו.

סע לשלום אהובי, חזור אלי בשלום, אני מתגעגעת אליך. כבר.