הוא חזר, ואיתו גם החלק שאותו הוא לקח ממני כשנסע.

ניקיתי וקרצפתי, החלפתי סדינים, תליתי נורות אדומות בחדר בצורת לב (נורות חדשות שקניתי השבוע, נותנות תאורה תשוקתית וקצת זנותית אפילו).

חיכיתי בחלון עד שנכנס לחניה, ראיתי אותו חונה, חיכיתי קצת, שכחתי לרגע איך לנשום אבל מיד חזרתי לעצמי. ראיתי שהוא מוציא תיק, אחריו מזוודה, ואז את הקרטון הוורוד הזה של הדיוטי פרי. אמרתי לעצמי "אני לא אתן לו להאבק ולסחוב את כל הדברים האלה 3 קומות בעוד אני צופה בו. מיד שמתי את נעלי הבית ורצתי למטה, בוקסר וגופיה קצרה.. בחוץ נהיה קריר ואפילו היה גשום אבל לי לא היה אכפת. רצתי קומה ועוד קומה וירדתי עוד מדרגות, הגעתי למטה, אני כבר רואה את הצללית שלו מבעד לדלת הכניסה לבנין.. הוא פתח אותה - דחף בזמן שאני משכתי והנה הוא עומד מולי.. אחרי שבוע מורט עצבים, אחרי שבוע ארוך מידי! הוא נשק לי, ומיד לקחתי ממנו את הקרטון של הדיוטי פרי.

 עליתי אחריו, רצה כל הדרך למעלה, מחכה כבר להגיע, עוזרת לו ביד הפנויה שלי עם המזוודה שלו, הוא עייף.. אבל הוא לא נמנע מלאמת את הדברים שכתבתי לו בוואטס אפ.. כתבתי לו שאני רוצה שיתחבר לסקייפ.. כתבתי לו שאני רוצה להראות לו כמה אני חמה.. הוא לא יכל להתחבר באותו הרגע.. הוא כתב לי "את רעה" וזה עוד יותר הדליק אותי.. אז ענגתי את עצמי.. זה היה מבאס. אבל הוא השלים את הפער מיד כשנכנס הביתה.. הוא התחיל למשש אותי, ללקק אותי, פתאום בלי בגדים, פתאום אני עליו.. הוא אמר "כמה התגעגעתי אליך" ואני חייכתי בעוד נושכת לו את השפה התחתונה..

כל הסוף שבוע בהיתי בו, הרגשתי אותו, ליטפתי אותו... אין ספק שהיה חסר לי.. אין ספק.

כשהוא נירגע קצת ושכב במיטה. הקדשתי לו שיר והוא ממש חייך חיוך כזה של הקלה:

כניראה מרוב שבהיתי בו ומרוב שהייתי עסוקה בו, ברגע של חוסר תשומת לב, נשפך עלי תה רותח..

נו טוב. העיקר הוא בבית.